במחשבה אני עדין בטוסקנה. מושכת את החוויה עוד קצת, מסרבת להתנתק. הנוף בטוסקנה מגוון, מיוחד וכמובן בהתאם לעונת השנה. בפעם הקודמת שטיילנו שם הגבעות היו מכוסות בחמניות. הפעם השדות היו ריקים. האדמה בגוונים חומים, הכרמים צבועים בצהוב ואדמדם, מטעי הזיתים בירוק כסוף והיערות סבוכים בגווני שונים של ירוק וצהוב. שילוב צבעים וטקסטורות מעורר השתאות. השדות הערומים בצבע חום עייף מחכים. טרקטורים ענקיים עוברים עליהם ומכינים אותם לשלב הבא של זריעה או שתילה. בטוסקנה כבר חורף, יורד גשם וקר. כאן עדין לא ממש. אנחנו בשלב של חם, אביך, קריר בערב, קצת גשום ואולי עוד מעט יתחיל החורף.
השדות, אייך לא הזכירו לי את הבית. אבא שלי היה מושבניק זעיר. הוא גידל את מה שכולם גידלו, בעיקר חיטה וכותנה. אנחנו תרמנו את חלקנו לפי עונות השנה ומצב הגידולים. היה שלב שהסתובבנו בשדות ועשינו את עצמינו מעשבים. בתקופה אחרת העברנו קווים. פעם לכל חקלאי היה ערימה ענקית של צינורות בחצר. בעונה המתאימה היו מעמיסים אותם על העגלה של הטרקטור ומסיעים אותם לשדה. שם היו מסדרים אותם לאורך הערוגה. מחברים את הממטרות פותחים את השטוצר ומשקים. השלב הבא היה להעביר את כל הקו כמה שורות קדימה. היינו מתפרשים לאורך הקו, מרימים את הצינורות ומדלגים מעל שתילי הכותנה. ככל שהשתילים גדלו כך היה קשה יותר לדלג מעליהם. שעמום של עבודה שלא לדבר על הקושי הפיזי. שר החוץ זוכר חודש ספציפי אחד שהורי היו בחו"ל והוא מונה להיות אחראי על המשק. חלק מהעבודה היה גם להעביר קווים. החלום להיות מושבניק עבר לו בחודש הזה. הוא נהג בטרקטור, לבש בגדי עבודה וקיטר, הרבה. הוא הבין שחלום לחוד ומציאות לחוד.
אבא שלי עשה ניסיונות בלהיות מושבניק ולא ממש הצליח. בשלב מסוים הוא הכניס את השדות לעיבוד המשותף של המושב. הוא השאיר לעצמו שתי חלקות. פרדס אשכוליות ומטע אבוקדו. האשכוליות היו כבר ותיקות. לא דרשו הרבה עבודה. הוא קטף ומכר באופן פרטי שקי אשכוליות בגרוש וחצי. היו לו קונים קבועים שחיכו לאשכוליות מהמושב. האבוקדו היה מטע חדש יחסית, בחצר האחורית של הבית. הכרנו כל עץ באופן אישי. את האבוקדו השקו עם צינורות קבועים שלא זזו. אבא היה מסתובב שעות בין העצים. בודק את הפריחה, את הפירות. גם אותם אבא מכר לקונים פרטיים. ישר מהמושב בלי דמי תיווך. העובדה שהאבוקדו אוהב מים הדירה שינה מעיניו. גם כך הוא לא ישן טוב והצורך במים להשקיה לא בא לו בטוב. לאחר מספר שנים כאשר המטע כבר היה גדול ומניב הוא עקר אותו. כל כך אופייני. אף אחד לא תיאר לעצמו שיום אחד האבוקדו יהיה שווה זהב. הוא השאיר לעצמו את פרדס האשכוליות העייף אבל גם אותו בסופו של דבר הוא עקר. החקלאות השתנתה עם השנים ואין כמעט אפשרות להתקיים כחקלאי זעיר. מסתבר שגם בחקלאות הגודל הוא שקובע.
האדמה בכפר חומה וכבדה, רגבים רגבים בדומה לטוסקנה. מה שחסר זה המסביב. היערות הסבוכים, הגבעות עם הבתים הישנים מלאי האופי ובעיקר השנים וההיסטוריה. בטוסקנה כל בית ישן הופך להיות טירה מ(ג)ניבה. משפצים ברמה זו או אחרת, מצלמים ומחכים לתיירים. בבית שהתארחנו היה מטע זיתים קטן וגינת ירק ליד הבית. הם לא יכולים להתפרנס רק מחקלאות ולכן השקיעו הרבה בבית. בניראות הלכאורה עתיקה עם נוחות מודרנית, הצליח להם. הנופים, החקלאות, ההיסטוריה רבת השנים של איטליה נמצאים שם בכל פינה. לא סתם איטליה היא ערש תרבות הרנסנס. אומנים כמו לאונרדו דה וינצ'י, מיכאלאנג'לו, בוטיצ'לי ועוד רבים ידעו להעביר את הסביבה לאומנות על זמנית. מרגיש לי שכל מי שמגיע לשם חש צורך עז להנציח בדרך זו או אחרת את החוויה. אני מנסה לצייר עם המילים. להנציח את הדומה והשונה.
נובמבר 2021