נחתנו בארץ המגף תחת עננת אי ודאות. באיטליה כמו באיטליה אין אמת אחת וכל פקיד בשדה התעופה שואל ומבקש נתונים אחרים. למרות כל זה צלחנו את הביורוקרטיה, עלינו על הכביש המהיר והפלגנו למחוזות נפלאים. די מהר התחלנו להשתעשע במחשבה של "וואו אייך בא לנו לגור בטוסקנה". מהרגע הזה כל מה שנשאר זה בעצם רק לבחור את המיקום המדויק שבו נגור. אייך אפשר שלא לרצות להישאר ביופי המדהים הזה. השקט, הטבע, האוכל. פשוט מעורר קנאה. רוב הבתים בטוסקנה שמצאו חן בעינינו היו מאוד דומים. בית/טירה ברמת יושן כזו או אחרת. בנוי מאבנים אדמדמות ולצידו מטעי זיתים וכרמי גפנים. המיקום כמובן חייב להיות בקצה הגבעה משקיף על נוף אינסופי של עצים רבים בגוונים שונים של ירוק צהוב ואדום. אל הבית יוביל שביל מסומן עם ברושים. וכך שוטטנו לנו בטוסקנה ובחנו אופציות נדל"ניות מתאימות. התמקדנו בכבישים כפריים כדי לחדד את החוויה. היא חודדה בעיקר באותו היום שטעינו ונסענו במשך שלוש שעות ליעד שלא היה היעד הנכון. נסענו בכבישים נידחים, הצטלמנו ליד מטעי גפנים, תהינו לאן אנחנו נוסעים אבל היינו חדורי מטרה. בין לבין קפצנו לערים כמו ארצו, וינצ'י, סיינה, פירנצה. הסתובבנו בערים מלאות ההיסטוריה ונשמנו לרוויה מבעד למסיכה. איטליה היא מדינה פוסט טראומטית. הקורונה היכתה בהם קשה וזה ניכר בהתנהגותם של האנשים. כולם ללא יוצא מהכלל מקפידים להסתובב עם מסיכה ולחטא את הידיים באלכוג'ל. את תעודת ההתחסנות בודקים עם ברקוד ברצינות תהומית. לא כמו אצלינו שאפשר להסתובב עם התו הירוק של השכנה. מעיפים מבט בתו ומהנהנים בראש. האיטלקים דומים לנו, מקפידים על אחד ומפשלים באחר. בבדיקת ה PCR פרנצ'סקה כמעט טעתה עם המדבקה. התשובה שלי הגיעה לזוג ישראלים אחר שמצאו אותי בפייס. שר החוץ בכלל לא קיבל את התשובה ונאלצנו לשוב לפרנצ'סקה היפה ולקבל את התשובה במקום. עד עכשיו שר החוץ משוכנע שזה היה בכוונה כי היא רצתה לראות אותו שוב....
מזג האוויר היה נהדר. ציפינו לקור וגשם וקיבלנו ימים שמשיים עם טמפרטורה ממוזגת קרה. אדיאלי. התאמה פלוס פלוס לנוף ולאוכל. כל שעתיים בערך הקפדנו לעצור להפסקת קפה. שתינו אספרסו קצר עם תלוליות קצפת מעל – אספרסו קון פאנה – מומלץ. כירסמנו קנטוציני שטבלנו באמרטו, אכלנו גלידה, פסטה, פניני, קלצונה, בורטה וגבינת מסקרפונה גורגונזלה. הכל רב קלוריות ומשמין. במסעדה אחת, לא הבנו את התפריט שהיה כתוב באיטלקית. המלצרית המליצה שנשתמש בגוגל טרנסלייט, היא לא מתורגמנית. אז ניחשנו והיה טעים להפליא. בחשבון לא שכחו להוסיף את הקוּפְרטַה. באיטליה, מסתבר משלמים על מפת השולחן, אצלנו על השמירה, דומה. רוב האיטלקים לפחות ממה שחווינו לא מדברים אנגלית רהוטה. הם מחפים על חוסר הידע בנחמדות וברצון טוב. הכי שווה.
לרגע שכחנו שיש עבודה, ילדים, התחייבויות, קורונה. כלום, היינו בבועה של כייף. כל יום תיכננו מה עושים, לאן נוסעים, בלי לחץ. המשכנו לחפש בלב את המקום להשתקע, מתוך הבנה שזה לא יקרה, מה רע בלחלום. גלגלנו בפה מילים באיטלקית. קנינו פסטה ופרמזן. נזכרנו בילדים בהתחייבויות ובקורונה. נכנסנו לדיכאון טרום חזרה ומיהרנו לקנח בקפה טוב עם טורט פיגה (עוגה עם תאנים למות). השנתיים האלו של סגרים ולחץ העצימו את הרגשת החופש. פעם נסיעה לחו"ל הייתה פשוטה. מחליטים ונוסעים. עכשיו פחות ספונטני. צריך לתכנן, לתאם בדיקות לפני, תוך כדי ואחרי. לעמוד שעות בתור בנתב"ג. לנחות חזרה עם חבורה של בנות טיפשעשרה שלא מאמינות במסיכות ובקורונה. להיזכר בעמישראל על כל גווניו ויאללה למטוש באף. שמונים ש"ח בנתבג חובה, בלי זה לא יוצאים. לא מבטיחים תשובה מהירה. נוסעים לטרמינל 1 שם כן מבטיחים תשובה מהירה תמורת 120 ש"ח. עקיצה? הסכם עודפים בין שתי החברות? נחיתה לא רכה ישר לפרצוף. עם ישראל חי. ויוה איטליה.
נובמבר 2021