השבוע יצאתי מהבית קצת יותר מאוחר מהרגיל, מה שגרם לכך שלא פגשתי את האנשים הרגילים שמתהלכים כמו זומבים בשעות המוקדמות הרגילות שלי. מי שכן הייתה ביציאה מהישוב עמדה והרימה ידה לטרמפ. לא עצרתי וזה יושב לי על המצפון כבר כמה ימים. לקח לי בדיוק שלוש שניות מהרגע שראיתי אותה ועד ההחלטה לא לעצור לה. בשלוש השניות האלו יצרתי לעצמי סיפור שלם למה אני לא עוצרת וגם הטפתי לה מוסר והבעתי דאגה. מוכשרת אני. נתחיל בזה שלא בא לי לעצור. אני נוסעת בבוקר במוד של קפה והתעוררות ומה פתאום שאני בכלל אעצור ואדבר ולמה בחורה לבד עוצרת טרמפ. ברצינות, מה היא לא שמעה על הסכנות. כאילו שאם היא היתה עם עוד מישהי כן היתי עוצרת. וחוץ מזה אני נוסעת רק להוד השרון והיא בטח צריכה לתל אביב. דוקא ניראית בחורה נחמדה, אולי היא אחרה לאוטובוס שעובר אצלינו רק פעמיים ביום ואולי היא ממהרת. בקיצור הגעתי עד ליעד חפצי ועדין חיפשתי תירוצים למה לא עצרתי.
פעם טרמפים היו הדרך הרגילה שלי ושל רבים אחרים להגיע ממקום למקום. יש לי סיפורים מסמרי שיער על נסיעות בטרמפים שהיו לי ואין לי מושג אייך המשכתי בזה. בכיתה יב' המורים שבתו המון זמן ואני טיילתי ונפגשתי עם חברים כשאני נעה ממקום למקום בטרמפים. אני זוכרת שעליתי על טרמפ ליד טבריה וישבתי בחלק החיצוני של מכונית מסחרית, שם מצאתי ספר שמיד התחלתי לקרוא בו (עכשיו אני שוברת את הראש אייך קראו לו). כשירדתי מהטרמפ הוא נשכח שוב במכונית וכנראה מישהי אחרת המשיכה לקרוא בו. רוב הטרמפים היו בצבא, זו היתה הנורמה אז והיה מותר ואפילו מקובל. כדי לצאת מההיאחזות היינו יורדים לצומת באמצע הבקעה ומרימים יד לטרמפ. היה איסור לרדת לבד לכביש הבקעה, היינו צריכים לרדת לפחות שניים כדי לעצור טרמפים אבל זה לא הזיז לאף אחד מאיתנו. פעם אחת משטרה צבאית תפסו אותי עוצרת טרמפים לבד, למזלי רק החזירו אותי להיאחזות ולא העלו אותי למשפט. בפעמים אחרות שלא נתקלתי במשטרה צבאית פשוט עצרתי טרמפים והתגלגלתי קדימה. זוכרת טרמפ הזוי אחד לירושלים. מכונית אמריקאית ענקית עם שלושה בחורים ואני. מפגרת. לא קרה כלום אבל באמצע הדרך הבנתי עד כמה אני מטומטמת ונשמתי לרווחה כשהם הורידו אותי בכניסה לירושלים. משאיות היו הפייבוריט של הטרמפים. הם תמיד עצרו והיו גם נחמדים, חלקם בגיל של ההורים שלי וחלקם צעירים ותמיד היו להם טענות כלפי, למה אני עוצרת טרמפים והאם אני לא יודעת שזה מסוכן. את סיני אני והחבר דאז חצינו בטרמפים הלוך ושוב עד תל אביב בלי גרוש על התחת. לקראת סוף השירות כשהוצבתי בבסיס קרוב לבית היה לי טרמפ קבוע עם קצין בכיר והנהג שלו. זה כבר היה הרגל וכשפיספסתי פעם את את הטרמפ, הוא התעניין למחרת איפה היתי. סיפרתי לו שהמפקד שלי לא שיחרר אותי, סתם כי הוא היה חרא גדול והוא הציע להגיע לבסיס ולגעור בו. אותו מפקד דביל ראה אותי בחפש"ש עוצרת טרמפים לכיוון הצפון, פירסס והחזיר אותי לבסיס בטענה שלא הגיעה אף אחת להחליף אותי. חבר שהיה לי תיכנן להגיע אלי לקיבוץ בדרום מהקיבוץ שלו בצפון וכמובן יצא לדרך בטרמפים, עד היום הוא לא הגיע. נתקע באיזה חור בדרך ומשם חזר לצבא.
כל שנות הנערות עד אחרי הצבא הטרמפים היו הדרך לנוע ממקום למקום ואפילו שרדתי לספר. היום זה כבר סיפור אחר. הצבא הוציא הנחיה ברורה שאסור באופן עקרוני ליסוע בטרמפים ואם כן בתנאים מיוחדים ויש הוראות מיוחדות לכך. הסיפורים בכל הנוגע לטרמפים החמירו עם השנים והיום כל פעם שאני נתקלית בתופעה הזו זה נראה לי לא תקין על גבול החוסר אחריות. אז היא עמדה ביציאה מהישוב וניסתה לעצור טרמפ ואני לא עצרתי לה. חבל.
ספטמבר 2024