ניסיתי בכל כוחי להימנע מלעסוק ביום הזה שאנחנו "חוגגות" היום. יש לי רגשות מעורבים גם באופן עקרוני וגם בגלל המצב. כל השבוע חיפשתי נושא אחר לכתיבה ולא מצאתי. הכל נראה לי תפל ולא מעניין. חשבתי לכתוב בעקיפין על הנושא ואולי לספר על אימא שלי הלא מתוחכמת בעליל שלמרות זה ואולי אף על פי כן הצליחה לגדל אותי ואת אחותי להיות חזקות ומשמעותיות. חשבתי שאולי אני אכתוב על אהבתי הגדולה לבגדים בעיקר יד שניה. על ההרגשה הטובה למצוא בגדים שאני אוהבת ושהם אוהבים אותי. חשבתי שאולי אני אספר על כל מיני אירועים מצחיקים שקרו לי במהלך השנים הקשורים להיותי נערה/אישה/אימא/סבתא. אז חשבתי וחשבתי ולא הצליח לי משום מה. כתבתי ומחקתי כי הרגשתי שזה לא זה, לא התאים לי הסיפורים האלו.
יום האישה הבינלאומי התחיל בכלל כיום הפועלת ועם השנים הפך להיות פסטיבל שגדל משנה לשנה. כולם חוגגים ושמים בצד עובדות קשות על מצב הנשים בעולם. יש בכל מקום סביבנו נשים במצב אחר, נשים מדוכאות, מוכות ומסורסרות. גם בישראל יש נשים שהיום הזה לא ממש גורם להן לשמוח. נשים בישראל המודרנית שחיות כמו לפני מאות שנים. נשים מוכות שמסתירות את הפנסים בעיניים ואת הכתמים הכחולים. נשים שחיות בדיכוי כלכלי ופסיכולוגי ומתקשות לעבור את היום יום הרגיל והפשוט. אנחנו מוקפות בנשים כאלו, שקופות ולא מורגשות. הן נעלמות מעצמן ומהאחרים ואנחנו מתקשים לראות אותן. נשים נרצחות רק מעצם היותן נשים. ובאופן לא מפתיע הרוצחים הם גברים.
מזה ניסיתי לברוח, זה לא מושך קוראים הסיפורים האלו. עדיף לכתוב דברים מצחיקים ומרימים ולחגוג למרות שמצב הרוח הכללי והלאומי לא בכי טוב. עדיף לספר על היום שהיה, על ארוחת הבוקר ביום השימשי הזה, על הבצק שמאתמול אני מתעסקת איתו ושאולי היום הוא יהפוך ללחם (אני לא מאמינה על עצמי שאני עושה זאת ). הרבה יותר עדיף, אבל זה לא הסתייע. המילים סירבו לצאת ומה שיצא היה מעצבן. אז הנחתי לזה. מחקתי הכל והתחלתי מההתחלה.
אני שעובדת במערכת הבריאות נתקלתי לא אחת בנשים שמסתתרות מעצמן ומהסביבה ומנסות להיעלם. נשים שונות, נשים שחיות אחרת ממני וכמה קשה להבין מה קורה בעולמן. לא אחת אנחנו אומרות בקלות דעת 'למה היא נותנת לזה לקרות'. אנחנו הנשים שופטות אותן לא פחות מהגברים. אם למדתי משהו ממרום גילי הרי זה שהחיים לא כאלו פשוטים. אין שחור לבן. יש הרבה אפור והרבה נסיבות חיים. צריך להיות קצת צנועות יותר ולהקשיב, להציע יד, כוס קפה ותמיכה אם היא רוצה.
אני לא יכולה לשכוח את האימא שישבה ביחידה ליד התינוק שלה. הוא היה במצב לא פשוט, פגיעת ראש. חשדנו באבא אבל לא יכולנו להוכיח. הוא לא זז ממנה ושם עליה את היד שלו כאילו בדאגה. הוא שמר עליה והיא הייתה אבודה, בעצמה, בילדים האחרים, בחיים שהיא תצטרך לחזור אליהם. היה לי קשה להבין אותה. כעסתי עליה כעסתי על האבא, לא הבנתי למה היא שותקת. אייך היא נתנה לזה לקרות. היום אני כבר לא כועסת אני הרבה יותר עצובה. הלוואי שיכולתי לשנות את העולם שלה, את העולם של הנשים ושל הילדות. אז אני כותבת ומדברת ומרימה את ראשי בשביל אלו שלא יכולות. אני מתעקשת על דברים קטנים כגדולים בכל מיני נקודות ביומיום ובכללי. אולי זה יגרום לשינוי, גם אם קטן הרי שזו התחלה.
קניתי אתמול זר של צבעונים צהובים כחלק מהתמיכה במשפחות החטופים והנעדרים. הזר הזה שצריך להיות בכל בית בישראל מזכיר לי שעדין לא השגנו את מה שהכי חשוב והוא להחזיר אותם הביתה. בין כולם יש שם גם 19 נשים! אסור לנו לשכוח אף אחת ואף אחד מהם. אז תסלחו לי אם אני לא ממש חוגגת אלא מייחלת לימים יותר טובים.
מרץ 2024