השואה תמיד נכחה אצלנו בבית. נכחה אך לא הייתה ממש. לא דיברו על זה אבל הקשיבו לגל ב' ברדיו למדור חיפש קרובים. כילדה היה לי תפקיד. הושיבו אותי ליד הרדיו הגדול שהיה מרכז הבידור המשפחתי להקשיב אם מזכירים את השם בֶרל או דוב שטיינקלפר. הייתי יושבת בחדר ומקשיבה למיליון השמות שהכריזו בזה אחר זה. הייתה לי משימה ואחריות. שאלתי הרבה פעמים עד שהסכימו לספר בקצרה מי זה. במלחמה כשכולם ברחו הפציצו את הרכבת ואבא ודודה אסתר (במלעיל) וסבתא מָמֶה הצליחו לברוח. סבא מת בהפצצה והאח הקטן ברל היה פצוע קשה בבטן אז השאירו אותו בבית החולים והמשיכו לברוח. זו הייתה תמצית הסיפור. לא היה מקום לעוד שאלות. תקשיבי זה חשוב, אולי יום אחד נמצא אותו. אז הקשבתי. לאבא ולסבתא לא היו מִסְפָרים על היד אבל לשכנים היו. לטַנְיָה שעמדה ערומה על הבור וכשירו בכולם היא נפלה, אבל בסוף זחלה החוצה והבינה שרק היא שרדה. לצ'וּרְצִ'יק השכנה מהצד השני שהעצב בעיניים היה קשה מנשוא, רק תשבו קצת אצלי ותדברו. וכך שכן אחר שכן כולם בדרך זו או אחרת היו שורדים שסחבו את השם לכאן. אנחנו הילדים היינו הניצחון והקהינו בדרך זו או אחרת את הכאב אבל אנחנו הילדים גם הקשבנו לסיפורים המועטים וסחבנו על הגב את כל מה שקרה שם.
הדמיון עבד שעות נוספות. הגטו והמחנות היו בכל מקום, ברחתי עזרתי ופחדתי. בתיכון קראתי את כל ספרי השואה באובססיביות, אחד אחרי השני ועדין לא ידעתי כלום. בטיולים בטבעון היינו פוגשים כל מיני אנשים עם סיפורים. המשוגעת מהמרכז ש"באה משם", ההוא שתמיד כשחלפנו על פניו אבא היה אומר בשקט "זה היה קאפו", במקום אחר "זו משפחה של גמדים שעשו עליהם ניסויים" משפטים קצרים בלי המשך. אימא לא הרשתה. אבא שלא עבר את השואה במחנה השמדה אלא בבריחה ובסוג של חיים לבד בלי אף אחד ברחבי רוסיה ניסה בסיום המלחמה לחזור הביתה לאימא ולאחותו. בדרך הוא פגש דוד שהזהיר אותו שלא להמשיך כי הורגים את כל היהודים שחוזרים.
כשנסענו לפולין לסיור משרפות שמענו את רוב הסיפור על מה שהיה. את אימא שלו הוא מצא בגרמניה במחנה ברגן בלזן שהפך להיות מחנה מעבר. לארץ הם עלו עם סרטיפיקטים מזויפים. כל החיים הוא נמנע מלספר מה בדיוק היה אבל גידל אותנו בכפפות של משי. חיכה לנו עד שחזרנו הביתה גם אם זה היה בארבע לפנות בוקר. כיסה אותנו בשמיכה בחורף והתחנן שלא נלך לשום מקום גם לא לטיול שנתי. אימא לא נתנה לו ותמיד אמרה שלא נקשיב לו ושנצא. יצאנו, לא הקשבנו אבל ידענו עד כמה הוא דואג. צרוב לי בזיכרון אותו יום שואה שהייתי אמורה לשיר בטקס והייתי חולה. עד הרגע האחרון עוד קיוויתי שאצליח אבל האוויר לא נכנס והשיעול היה קשה אז נשארתי בבית למרות שידעתי את כל המילים של השיר בעל פה:
"אל נא תאמר הינה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה,
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא ומצעדינו עוד ירעים אנחנו פה"
ממש לפני שאבא מת הצלחנו לצלם סרט שבו הוא סיפר על קורותיו בתקופה ההיא. לא סיפר הכול ,הפחד שמישהו שומע לא עזב אותו עד הסוף. הוא סירב להצעה שנזמין צוות מ"יד ושם" והסכים שנוגה תבוא ותצלם. הסרט שמעלה בי דמעות בשנייה שהוא מתחיל, מספר ולא מספר. יש דברים שלא נדע אף פעם כמו מה קרה לסבתא מָמֶה ולאסתר למשל? אף אחד לא סיפר והיום כבר אין את מי לשאול. נשארו תמונות דהויות ועצובות.
כשישבנו בוורשה בבית הקפה ואבא סיפר מה קרה שם יום אחרי יום. על הלבד של נער צעיר כל כך והפחד והחזרה והמוות מסביבו. עיוורון הלילה שהיה לו כשעלה לארץ והגיוס לצבא. אימא שלי שהקשיבה רוב קשב אמרה את המשפט המנצח "מה אתה מתבכיין גם לנו היה קשה בכפר חסידים" לך תתווכח, כל אחד והקשה שלו.
יום השואה, אפריל 2020