לפני עשר שנים הגיעה ההצעה ואני קפצתי עליה בשמחה. מה יותר משמח מטיול משרפות בפולין? אז נסענו משלחת של הכללית לטיול מאורגן בזוועות השואה. לא היתה זו הנסיעה הראשונה שלי לגיא ההריגה, כבר נסעתי עם הורי ואחי לטיול בזיכרונות העבר של אבא שלי. בנסיעה ההיא היינו בעיקר באזור של הכפר בו אבי נולד, גדל וברח. הוא נולד ביאנוב פודאלסקי. כפר נידח במחוז לובלין שהייתה בו קהילה יהודית משגשגת. בטיול עם אבא הגענו לורשה וללובלין ומשם לכפר הקטן והנידח שנראה היה שלא השתנה מאז השואה. כפר קטן עם בתים מעץ, איכרים פולנים חשדניים שעדין שומרים תפוחי אדמה במרתף. אבא זכר בדיוק רב את מיקום הבית שלו אבל הבית כבר לא היה, היתה אדמה חשופה. אין כבר יהודים ביאנוב, כולם ברחו, נרצחו או הובלו לטרבלינקה ושם הושמדו. לאבא שלי היה "מזל". אבא שלו שהיה קומוניסט סוער לא חיכה שיגרשו אותו. הוא העמיס את המשפחה על העגלה והתחיל במסע הבריחה מפולין לרוסיה. הוא לא חיכה לנאצים אבל זה לא עזר לו כי הוא נהרג בהפצצה. אבא שלי שרד בבריחה מתמדת ובשיטוט ברחבי רוסיה עד שנותר במקום אחד עד לסיום המלחמה. הוא לא חזר לכפר יותר ובטיול השורשים איתנו זו היתה הפעם הראשונה שהוא דרך בכפר ילדותו. הסתובבנו, חיפשנו את יום אתמול ויצאנו משם כדי לא לשוב. טיול השורשים המשפחתי הזה היה ביוזמת קרוב משפחה אמריקאי שעד היום אין לנו מושג ירוק אייך הוא קשור אלינו אבל מה זה חשוב. טיילנו בורשה, ביקרנו באזור לובלין, סיירנו במחנה ההשמדה מיידנק וזה הספיק לנו מעל הראש.
טיול המשרפות עם המשלחת של הכללית היה שונה לחלוטין. עברנו מאתר השמדה אחד לשני באינטנסיביות מחרידה. בכל אתר עמדנו והקראנו ושרנו את התיקוה ושמענו עוד ועוד סיפורים ועובדות וטקס אחר טקס והיה קשה לנשום. הניגודיות המטורפת בין מדינה ירוקה ויפה עם יערות אינסופיים לצד עדות שאינה ניתנת להכחשה שכאן נרצחו מיליוני יהודים היא בילתי ניתנת להבנה. בבוקר היינו בבית קפה פסטורלי ומיד אחר כך עמדנו ביער ושמענו את סיפורי הרציחות ההמוניות. בבוקר יצאנו מהמלון המודרני ונכנסנו בשערי מחנה ההשמדה שהזמן עמד בו מלכת. בערב יצאנו לבלות ולמחרת נכנסנו לאוושויץ. בכל מקום שהגענו ההרגשה שלי הייתה שהאדמה והאוויר והכל ספוג בדם יהודי. לפני התחלת המלחמה היו בפולין 3.3 מיליון יהודים ובסיומה נותרו 380.000.
אז עברנו מגטו למחנה עבודה למחנה השמדה ומאנדרטה לאנדרטה ואז הגענו לטרבלינקה. אין שם מחנה, כל מה שנותר שם זה 250 מטר של מסילת רכבת. כאשר הרוצחים הבינו שמפלתם מתקרבת הם השמידו את כל מה שהיה שם ובסופו של דבר גם חרשו את האדמה כדי לא להשאיר ראיות ועקבות. זה לא עזר להם כי העדויות צצו מהאדמה ומהאנשים המועטים ששרדו בדרך זו או אחרת. באתר המחנה הקימו אנדרטת הנצחה של 17,000 לוחות אבן. על כל לוח אבן חרוט שם הקהילה ממנה גורשו היהודים לטרבלינקה. המקום נמצא באמצע שום מקום, שממה של יערות עבותים ואנחנו עמדנו בכניסה לאזור ההנצחה והקשבנו לסיפור המחנה. בסיום ההסבר התפזרנו להסתובב קצת בין האבנים ואז זה קרה. הסתכלתי על יער האבנים האינסופי, הרגשתי על כתפי את העומס את הכמות את הרוע ואז הורדתי את עיני למטה. האבן שעמדתי לידה הייתה של יאנוב פודאלסקי. הכפר של אבא שלי. עד היום אני לא מבינה איך מתוך 17,000 אבנים אני נעצרתי דווקא ליד האבן הזו. בכלל לא חיפשתי את השם של הכפר כי לא ידעתי שיהודי יאנוב גורשו לשם, הרי מחנה ההשמדה מיידנק היה הרבה יותר קרוב וגם אלוהים מה הסיכוי שאני בכלל אתקל באבן הזו. הסיפור הזה והסרט שעשינו לאבא שלי הם זכרונות שמעלים בי דמעות ושתדע אבא שאנחנו זוכרים ולא שוכחים.
אפריל 2025