יום כיפור שלנו הוא אחר ומיוחד. אני כותבת שלנו בגלל שלמרות השוני ואי ההסכמות הרבות ביני לבין שר החוץ, לגבי יום כיפור אין בינינו חילוקי דעות. שנינו לא דתיים או שומרים מצוות מבית אבא והיה לנו ברור שאנחנו לא צמים. זו דרכינו מאז ומתמיד וכך גם גידלנו את הילדים. הבעיה היחידה שלנו ביום כיפור הייתה אייך להעסיק את הילדים. יש ממש עקומת גאוס כזו בתחום העסקת הילדים. קטנים מאוד אנחנו התעסוקה הבלעדית שלהם, בוגרים כבר עצמאים ואין בעיה. גילאי הביניים הם הבעיה. מדובר בשלב שהם עדין תחת אחריות הורית אך בשילוב עם רמת אנרגיה במגמת עליה מתמדת עם רצונות ודרישות. אנרגיה של ילדים, לפחות אצלנו,הייתה צריכה להיות מתועלת לפעילות גופנית בעצימות גבוהה או שהתוצאה תיהיה קרב רב משפחתי. הוא נגע בי, היא הסתכלה עלי ותוך שניה קרבות נון יוד ורייש. המשמעות הייתה שגם ביום כיפור אנחנו ההורים עבדנו קשה מאוד בלהוציא להם אנרגיה ולהוציא לנו את המיץ.
לפני 25 שנים עברנו לישוב בו אנחנו גרים עד היום ולא הכרנו אף אחד מהתושבים. למען האמת לא היו אז בישוב יותר מידי משפחות, היינו בין הראשונים. נכנסנו לבית ללא מים וללא חשמל. את המים קיבלנו מברז אחד של הקבלן והחשמל הגיע מגנרטור מרכזי בקצה הרחוב. התנאים הספרטניים גרמו לנו להתוודע במהירות לכל הסובבים אותנו. די מהר הכרנו והתחברנו לכמה משפחות עם ילדים שגרו ממש ברחוב שלנו. לבית נכנסנו באוגוסט והחגים הגיעו די מהר. לקראת יום כיפור התחלנו לברר מה קורה עם החברים החדשים בנוגע לדת ולמסורת. לשמחתנו מצאנו מהר מאוד בני ברית שחשים כמונו ובילינו יחד את יום כיפור הראשון שלנו בישוב. בערב כמובן כמו כולם הוצאנו לילדים מרץ בכבישי הישוב הלא סלולים. הכל היה חדש ולא גמור. הילדים היו מאושרים ואנחנו גמורים. למחרת בבוקר לאחר מנוחה ראויה, נפגשנו עם השכנים וקדימה הסתער. היה חם ואלתרנו להם בריכה עם מים מהצינור, קינחנו בקרטיב ואייך לא, הנצחנו את האירוע ההיסטורי מאז כל יום כיפור מתחיל במפגש עם החברים אלו שצמים ואלו שלא. הילדים כל עוד גרו בבית הסתובבו ברחבי הישוב והוציאו מרץ. היום כשהם גרים כל אחד בביתו שלו הם ממשיכים עם המסורת שלנו ומתחילים מסורות חדשות משלהם.
אנחנו לא צמים וגם הילדים לא אבל יום כיפור בשבילי הוא יום להרהורים. יש משהו באווירה, משהו בחגי תשרי שגורם לי למחשבות עמוקות. אני חושבת על השנה שהסתיימה, על מה שבפתח ובנימה מאוד פולנית ממלמלת לעצמי מתחת לשפם "שרק לא יהיה יותר גרוע". לא שגרוע כן, אבל יש איזה מין פחד קמאי שמחזיק אותי בגרון שמא יקרה משהו. שכולם יהיו בריאים, שיצליחו להגשים את החלומות, שהחיים ימשיכו כמו שהם ושיהיה לנו טוב. אני חושבת על הילדים ועל מה שהנחלנו להם. על עמוד השדרה המשפחתי, על המסורות הקטנות כמו מפגש כיפור, טיולים בטבע, ארוחת שישי, מאכלים מסוימים, אהבה לבעלי חיים ואולי הכי חשוב היכולת לשמוח ולהרגיש מאושרים.
אני גדלתי בבית מעורב. גם תימני וגם פולני. גם מאוד דתי וגם מאוד חילוני. סבתא חרדית ואבא אפיקורס. מצד אחד כפרות עם תרנגולת מעל הראש וארוחה מפסקת, מצד שני אוכל על השולחן והרוב לא צמים. הולכים לבית הכנסת וחוזרים לארוחת צהריים. אבא שלא צם אבל הלך עם אמא שלו לבית הכנסת. במשך שנים אמא שלי בילתה את יום כיפור במיטה והיום כשאני חושבת על זה היא ככל הנראה צמה. לא זכור לי שהיה איזה דיון מעמיק על הנושא, כמו כל הילדים שיחקנו בלנסות לצום אבל מהר מאוד היינו רעבים ואכלנו. חיינו טוב עם חוסר הסדר הזה. יש לנו יום כיפור אחר ועוד הרבה דברים שונים אבל יש לנו דבר אחד חשוב ההבנה שאין אמת אחת. אוקטובר 2022