הנכד הבכור והיחידי בנתים הידוע בכינויו הראשון לציון חגג השבוע יומולדת שנתיים. כיאה לסבאסבתא מכורים ערכנו התבוננות מעמיקה בשנתיים שחלפו והתמוגגנו. אין מה לעשות זה בא ביחד הסבתאות וההתמוגגות וכמובן הטפו טפו נגד עין הרע. הפכתי להיות הסבתא הכי מאמינה בנגד עין הרע. אחרי מספר מחמאות כי חייבים, אני מיד עוברת לשלב ה"מכוער, איכס" רק שהרוחות הרעות לא ישמעו. כל מה ששנים גיגחתי וביטלתי באו לי ככה ישר בפרצוף. זה התחיל בהצהרות בוטחות שמזכירים לי אותן הזכור וחזור שאני לא. בעיקר לא. לא אהיה מכורה, לא אבטל את חיי. לא אהיה כמו אימא שלי. לא אעשה שמרטפיה מהחיים שלי. אז הצהרתי. כל מה שאמרתי קרה למעשה בהפוך על הפוך. הפכתי לסמרטוט. אז נכון שאני מחפה על הסמרטוטיה באמירות אינטיליגנטיות שאני שמה גבולות (לעצמי למי שלא הבין) ושבכל זאת אני עובדת (על עצמי למי שלא הבין) ושיש לי חיים (כן בטח). בפועל אנחנו או נותנים כתף או צופים בו בעזרת הסרטונים שאנחנו לא מפסיקים לצלם. פה הוא יושב, שם הוא עומד וכאן הוא אוכל, צוחק, מצביע ועוד פיצ'רים ש"רק הוא" יודע לעשות.
אנחנו מוצאים את עצמינו מחפשים תירוץ למה לרכוש לו דבר זה או אחר ולא שמבקשים מאיתנו. להפך הם יודעים שאין צורך. הם, הזוג הצעיר כבר הפנימו שיש כאן בעיה ואפילו מגחגחים עלינו, כמונו פעם. אין ספק שזה עושה להם נעים בגב כשאנחנו מספרים להם מלאי התפעלות שהוא אומר "עופם" – ממש גאון הדור, או שהבנו כשהוא הצביע למעלה שהוא שומע אוירון. אנחנו בתמורה מיד מתחילים לשיר לו את 'רד אלינו אוירון'. מדהים אייך זה קורה ההתמכרות הזו. מילא אצל אחרים אבל אצלינו לא יכול להיות. ניסינו להילחם ומהר מאוד נכנענו ואנחנו פשוט נהנים מכל רגע שאנחנו חווים איתו.
מחר לאור החלטת מועצת גדולי התורה נחגוג לו יומולדת אצלינו בגינה. ההכנות כבר החלו מזמן. כל פעם שהוא הביע התענינות במשהו אנחנו רושמים לעצמינו ומחפשים סיבה לקנות לו את זה. יומולדת היא סיבה מעולה ואנחנו כבר רכשנו ערכת בניה עם מקדחה ומברגים ועוד כהנה וכהנה כי הוא הביע ענין של שניה בארגז כלי עבודה של שר החוץ. אין, אנחנו מיד הבנו שעומד לפנינו גאון טכני וכסבאסבתא מדהימים שכמונו אנחנו נעודד אותו בכיוון. יש לצפות שהוא יאבד ענין במשחק שניה אחרי שהוא יחזיק את המברגה אבל לכו תדעו אולי זה יצליח לנו.
שר החוץ כבר עובד על הגינה כי הוא חייב להכין אותה לאירוח של מחר ואני כבר התחלתי עם הבישולים והההכנות הנוספות, בכל זאת יומולדת שנתיים. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה בבר מיצוה. מההתבוננות שלי בסביבה הקרובה אני מבינה שאני לא לבד במערכה. כל מי שהצטרף לתואר הנכסף הזה מתמוגג כמוני והאחרים מביטים בתימהון ומנידים בראשם. זר לא יבין מה הולך כאן, נדמה שנפלנו על הראש. אני חשבתי שההורים שלי משוגעים והסתבר לי שזה כאין וכאפס לעומתינו.
בשנתיים האחרונות מאז שהראשון לצין נולד אנחנו מתרגלים את הסבתאות המודרנית שלנו. כן יש מושג כזה ואפילו קורסים בנושא. אנחנו כבר לא הטייפ קאסט של פעם של הזקנים עם השיער אפור ומשקפיים. השיער שלי אמנם אפור אבל לחלוטין אופנתי והמשקפיים על אחת כמה וכמה. אני עובדת ופעילה וחיי מלאים ועמוסים, יחד עם זאת לנכד ולנוספים שיגיעו אחריו אם "ירצה השם" יש מקום נכבד והלב רק יגדל ויתמלא בהרבה אהבות נוספות. אנחנו נתמוך וניתן כתף וניהיה שם לכל מה שיהיה צורך כמובן במיגבלות הקטנות שלנו (ממש קטנות) וזה לא סותר. אני סבורה שלהפך הסבתאות המודרנית יכולה להיות אפילו שווה יותר, מה שחשוב זה בעיקר האהבה וממנה יש לנו בשפע. מזל טוב אספוש, פוצקי הבריסטה הכי טוב בבית.
אפריל 2024