ים

אני אוהבת את הים אבל די נמנעת ממנו. גדלתי עם אמא שהאמינה שלים יש תכונות ריפוי נשגבות. בכל תלונה או מחלה התגובה הייתה אחידה "סעי לים" או  "צאי לשמש". לדעתה לא היה דבר שהשילוב של שמש וים לא יכולים לפתור. בדרך כלל זה עבד. בילינו שעות וימים בים. לא הייתה שבת שלא היינו בים ובחופש הגדול גם באמצע השבוע. בתור ילדים הים היה התגלמות כל החלומות. חוף טנטורה שהיה חוף הבית שלנו היה ממש כמו בריכה. היו שם איים קטנים שיצרו מעין שובר גלים והתוצאה הייתה בריכה שקטה ונמוכה. בילינו כל היום במים ובחקירת האזור. ההורים ישבו תחת האוהל והיו אחראים על אספקת המזון. הסתובבנו חצי ערומים עם פולקע ביד ימין ומלפפון חמוץ תוצרת בית ביד שמאל. היינו רזים למדי והשהיה בים עם הסגולות המרפאות הגבירה לנו את התיאבון מה שיצר שני דברים: שיזוף עמוק ואמא מאושרת. גם בזקנתם היא ואבא בילו כל שעה פנויה בים. בדרך כלל זה היה בחוף הפתוח של בת גלים. היה שם שילוב אידיאלי של חוף ים שלא משלמים עליו כניסה וקירבה לבית של אחת האחיות. אנחנו המשכנו לבלות בים אבל בלי ההורים. 

בתור נערה ביליתי שעות בחופי חיפה לסוגיהם והעברתי את הזמן בטבילה במים ושיזוף כהלכתו. אירוע אחד שינה הכל בשבילי. באחד מטיולי התנועה היינו בסיני. אני זוכרת חוף קסום וים חלק. צעדתי לבדי (כמה רומנטי) במעלה החוף והחלטתי שזה הזמן לשחות קצת. באופן פתאומי הים שינה את פניו והחלה סחיפה וגלים. שחיתי נמרצות לכיוון החוף ומתי שהוא התגנבה אלי החרדה. הרבה חרדה. כשהגעתי תשושה לחוף הבנתי שהאירוע היה קצר ביותר ואף אחד לא שם לב לדרמה שהתחוללה שם. מאז אני מקפידה לא להיכנס לים אלא במרחק בטוח כאשר אני מרגישה עם הרגלים את הקרקע. הפעמים שאני בכלל נכנסת לים כל כך מעטות שאפשר להגיד שאני אוהבת את הים מרחוק. עדיף תוך כדי ישיבה בבית קפה. זה הים האהוב עלי. לא נוגע בי ולא משפיע עלי. אני נהנית מהיופי ומהאווירה. לשמחתי למרות שהשתדלתי הטראומה שלי מהים לא עברה לילדים. בכל פעם שכן היינו איתם בים (לא הרבה) אני נכנסתי למצב קטטוני ושר החוץ תיפקד כמשמר הגבול. תפקידו היה לעמוד בתוך הים ולתצפת על הילדים. אני ישבתי על החוף וצרחתי הוראות. מאחר וזה לא היה שונה מבדרך כלל כי תמיד צרחתי הוראות, הם לא הבינו שיש כאן אירוע מיוחד. אני צורחת בים וביבשה, מעבירה הנחיות והם עושים מה שהם רוצים. סה"כ מצב רגיל כמו בכל משפחה מתפקדת. היה אירוע אחד בכינרת שבו שר החוץ עמד על המשמר והגיע גל גדול שכיסה את הילדים בשנייה אחת. שר החוץ לא איבד את העשתונות והצליח להרים את שלושתם במיידי. אני הפסקתי לנשום וכשחזרתי למצב הקטטוני הרגיל שלי באזורי מים החרדה רק התגברה. כמה שניסיתי לא ממש עזר לי, שלושתם מתים על הים. גולשים, משכשכים ולעיתים אף צוללים. 

למרות שאני מתרחקת מהשמש ונמנעת מלהיכנס לים התקבענו בשנים האחרונות  בחוף עם בית קפה באזור מכמורת. לפחות פעם בשבועיים נפגשים שם בשבת בבוקר ונהנים מהצל והבריזה. כשאין מדוזות נכנסים להרטיב קצת את הגוף ובעיקר אוכלים ומדסקסים את מצב האומה. יש הרבה על מה לדסקס. הפוליטיקאים דואגים שלא יהיה לנו משעמם. אממה פתאום בית הקפה החליף בעלים. מהג'יפה שהתרגלנו אליה ניהיה פתאום מקום מפונפן. החליפו ריהוט ועל השולחנות שמו מפה! לבנה! שומו שמים והאזיני ארץ, מה ניהיה? ניסינו. הם לא ראו בעין יפה שהוספנו לתפריט מתוצרת הבית, בקטנה, רק ריבה וחלה... והכי חמור לא הייתה חמאה!!! זהו, אנחנו בחיפושים אחרי מקום חדש. הדרישות פשוטות. מרחק נסיעה הגיוני מהבית, צל, קרוב למים, תפריט סביר ושיהיה חמאה וריבה. לא דרישות בשמים. מכירים? 

יולי 2022