בשבת האחרונה שמתי לב ביתר חדות לקשר בין השעון הביולוגי ושעות הבילוי שלנו. סיפור שהיה כך היה. כמו בהרבה שבתות שר החוץ ואני היינו עסוקים במפגשים חברתיים. בבוקר היינו בבית קפה על חוף הים לחגוג יומולדת לחברה ובערב יצאנו לשתות בירה עם חברים. סך הכול יום שבת סטנדרטי. נחים, מבלים, אוכלים.
אז קבענו להיפגש בתשע בבוקר. שעה הגיונית סה"כ. מסתבר שהיא הגיונית לנו ולדומנו. כל יושבי בית הקפה והיו הרבה, עברו מזמן את גיל 18. למען האמת הם כבר שכחו שהם היו בגיל 18. בקיצור זקנים. הגענו והופתענו. החוף היה עמוס וכך גם בית הקפה, שם צפינו בתופעה מיוחדת במינה. רוב יושבי בית הקפה נחלקו לקבוצות קבוצות של פרלמנטים למיניהם. פה קבוצה של גברים מלהגים שם קבוצה מעורבת של נשים וגברים לאחר פעילות ספורטיבית עלומה (או שהם רק התלבשו בבגדי ספורט..). בכל בית הקפה לא היה זכר או עדות לצעירים ו/או לילדים. מבחינתי אפשר לאמץ את הקונספט הזה לעוד מקומות. השיחות בשולחנות ליד נעו בין פוליטיקה למחלות. בין כמה חולי יש בפוליטיקה לבין איזה חולי חדש גילו אצלי. בהתחלה הרגשנו לא ממש שייכים אבל מה לעשות שייכים ועוד אייך. בהתאם למצבינו, הדבר הראשון שעשינו עוד לפני הזמנת האוכל היה לבקש להנמיך את הווליום של המוסיקה. אייך הם חושבים שנשמע אחד את השני ברעש הזה? אחר כך העברנו משקפיים אחד לשני כי מי רואה את הכתב הקטן הזה של התפריט. ככל שעבר הזמן בית הקפה החל להשתנות. הזקנים החלו להתפזר וצעירים יותר עם ילדים החלו להופיע. כמובן שהצטרפנו לתנועת הרוב ופרשנו לשנ"צ, בכל זאת התעייפנו.
בערב יצאנו לשתות בירה. היינו שישה מבוגרים שלא מזמן חגגו את גיל שישים. אחרי דיון מעמיק לגבי שעת השין החלטנו שניפגש אחרי שבע ולפני שמונה. סה"כ הגיוני למי שהגיע לגיל שלנו ועובד מחר בבוקר. חייבים את שנת היופי שלנו. עכשיו צריך היה למצוא מקום שפתוח בשעות אלו וברדיוס הגיוני. יש מספיק מקומות אבל עקב השעה הנבחרת והרדיוס, מסתבר שאין הרבה מקומות מתאימים. הלכנו למקום היחיד שמצאנו שענה על כל הקריטריונים. היה קצת מפדח להגיע יחד עם המלצרים אבל עמדנו בזה. לאחר בדיקה מרפרפת של התו הירוק הושיבו אותנו. דבר ראשון ביקשנו להוריד את הווליום של המוסיקה (עיין ערך ...). דבר שני הסתכלנו מסביב וניסינו להבין אם יש מקום טוב יותר. המזגן קירר בעוז את הצוואר התפוס והמותניים החלשות. מקדימה מעשנים לא טוב. בצד יש ריחות אחרים, לא טוב וכך נדדנו בין מקום למקום עד שחזרנו לכיסא הראשון שהושיבו אותנו ונאנחנו. השלמנו עם המקום ועכשיו החל סבב המשקפיים והפנס. האותיות קטנות בכל מקום. אחד החברים הזמין בירה שנקראת 'נגב' - מיד השיחה עברה לדיון מעמיק על נגב קרמיקה והשיפוץ האחרון. לא רק זקנים גם סובלים מרפיון אסוציאטיבי. שתינו נגב ומלכה, בלסנו פיצה וסלט ודיברנו על פוליטיקה ומחלות. ככל שהזמן התקדם הפאב החל להתמלא בחברה צעירים. ניסנו להיזכר אם גם אנחנו יצאנו לשתות בירה במוצ"ש כשהיינו צעירים. לא כ"כ זכרנו אבל משאריות תאי הזיכרון שעוד נותרו לנו דלינו את בירה מכבי. כן היא הייתה פעם להיט ומה לעשות הטעם לא היה כזה מציאה. השנים שעברו תרמו באופן ניכר לעליית מדרגה בכל מה שקשור להרגלי צריכת האלכוהול שלנו. העובדה שאפילו אנחנו מכירים יותר מסוג בירה אחד וחלקינו אפילו פיתחו טעם לסוגי אלכוהול שונים, מראה שהתרחש שינוי ואנחנו חלק ממנו. זקנים זקנים אבל מפותחים.
מהר מאוד הרעש והצפיפות עשו את שלהם ואנחנו סיימנו את השהות באתר. יצאנו לאוויר הצח ונאנחנו. בסיכומו של יום מתברר שהשיר "ראשונים תמיד אנחנו" מתאים גם לנו. בבוקר ובערב בבית קפה ובפאב, בכל זאת הגיל עושה את שלו.
דצמבר 2021