מאז ומתמיד ימי שבת שמורים אצלינו לטיולים. בכל גיל לטיול יש את מטרות גלויות ומטרות סמויות. כשהיינו צעירים המסלולים היו ארוכים מתישים וסבבו את כל המדינה הקטנה שלנו. אי שם בצעירותי אפילו טיילתי בסיני. עלינו על ג'בלה אחת ירדנו מג'בלה אחרת, קפצנו פה דירדרנו שם ושרפנו קילומטר אחר קילומטר. המטרה הייתה בגדול להכיר את שבילי ארצינו ובקטן להכיר בחורים שווים.
כשהילדים היו ברי טיול זאת אומרת יכלו לטייל ללא השגחה צמודת צעדים טיילנו בחבורה גדולה. כבר בתחילת השבוע היינו קובעים את יעד הכיבוש של השבת הקרובה. מיד בהנץ החמה היינו יוצאים עמוסים באוכל ובגדי החלפה. המטרה של הטיולים האלו הייתה בגדול להכיר לילדים את שבילי ארצינו ובקטן להתיש אותם ולהגיע ליום ראשון כשכולם בחיים. טיולי השבת עם הילדים נמשכו שנים רבות אבל בסופו של דבר הם גדלו וביקשו שנניח להם. בלית ברירה חזרנו לטיולים ללא ילדים ונזכרנו שפעם היו לנו חיים ויכולנו לטייל בלי מריבות באוטו ובלי 'אמא אני רעב'. המטרה של טיולי הגיל הזה הייתה בגדול לכבוש שוב את שבילי ארצינו ובקטן להימנע מלהישאר עם הבנזוג לבד בבית. עברנו כל כך הרבה שנים יחד למה לקלקל באיזה שיחת התעניינות. כך עברו להם השנים עם טיולים בשבת בכל מיני הרכבים ולכל מיני יעדים.
פתאום התחלנו לשמעו זמרירים חדשים. הנכדים מגיעים, יש יומולדת לזה, יש מסיבה להוא, הילדים לא יכולים להגיע בשישי אז אנחנו נפגשים בשבת, פה כבר הינו ולשם לא בא לנו. בקיצור התחילו לשתות לנו את השבתות. כולנו נעשינו מפונקים וקצת חסרי מוטיבציה. הדרישות נעשו די ברורות, צריך לקבוע מראש, צריך לתכנן יעד קצר המתאים לבעלי מוגבלויות (מישהו אמר שר החוץ?) עם עדיפות ברורה למסעדה שווה בסוף. ואז זה הגיע, פתאום התקבלה הצעה חדשה להיפגש ולטייל ביום שישי. הנטיה הראשונה הייתה לסרב. שישי הלא מוקדש כולו לסק"ס – סידורים, קניות, ספונג'ה. כל השבוע עובדים, הילדים מגיעים לארוחת ערב, את הנכד אנחנו כבר חוטפים מהוריו בשעה ארבע אז מתי יהיה לנו זמן לסקס? מאחר ואנחנו חיים על הקצה החלטנו לקבל את ההצעה ואמרנו כן. ויתרנו על הסידורים, את הבית הכינותי מראש כבר ביום חמישי כולל בישולים הכרחיים ואת הקניות שר החוץ ערך ברביעי וחמישי. הרגשנו שאנחנו יוצאים להרפתקה.
מאחר ומזג האויר היה סוער כבר ממקודם נערכנו מראש לכל תרחיש. הוכן מסלול עם מטרות ויעדים ואופציה נוספת ליום סגריר שאז מקסימום נמצא בית קפה/מסעדה, נאכל משהו ונחזור. בבוקר כשקמנו ירד מבול, השמים היו שחורים והבית טיפטף במרץ. למרות כל זה עלינו על בגדי סערה כולל תיק עם בגדים להחלפה ויצאנו לדרכנו. באזור יוקנעם הגשם חלף הלך לו והשמש הפציעה. את הקפה של הבוקר שתינו במאפיה קטנה שלא ידעה שהיא מסוגלת להכיל כל כך הרבה אנשים שמתים לשאוף אויר צח. משם נסענו לכיון רמות מנשה והיה שמח. המים גדשו את הנחלים, הכל ירוק ופורח, הגענו עד מפלי רז שהפתיעו אותנו בכמות המים השוצפים והגועשים. שתינו קפה מספר שתים עם עוגה מעשה בית של מישהי אחרת ומיד כדי להוריד את הקלוריות טיפסנו על גבעת הרקפות. התבוססנו בבוץ ונהנו עד מאוד מפריחת הרקפות. עצרנו בעוד נקודת תצפית ואז התפצלנו. אנחנו פנינו לכיוון הבית, השאר נסעו לדלית אל כרמל לארוחה דרוזית אמיתית. אנחנו הסתפקנו בלאפה עם לבנה וחריף ליד כרוב ממולא באורז ובמיה אלוהית שקנינו על אם הדרך. חזרנו הביתה מרוצים וקצת עייפים.
לטיול הזה היתה מטרה אחת, בגדול להינות ובקטן גם. לטייל ביום שישי זה לא ענין פשוט. צריך להתכונן מראש וכשחוזרים עוד יש הרבה עבודה עד שנוחתים במיטה. מבחינת כמות המטיילים אין ספק שעדיף ביום שישי אבל מה לעשות אני מקובעת ובגדול מעדיפה לטייל בשבת, בקטן גם בשישי.
פברואר 2024