25 Sep
25Sep

יום כיפור בפתח והזיכרונות מהולים בנוצות של תרנגולות ועוגה לֶקַח. הסימן הראשון לכך שיום כיפור מתקרב היו התרנגולות שהופיעו על סף דלתנו. חילונים חילונים אבל על כפרות לא מוותרים. סבתא מָמֶה לא ממש התערבה  באורח החיים האפיקורסי שלנו. היא חיה עם האלוהים שלה במקביל אלינו. בימים הנוראיים היא לא ויתרה. לדעתה והיא ביצעה זאת ביד רמה ובזרוע נטויה, אי אפשר לעבור את יום כיפור בלי להעיף מעל הראש שלנו תרנגולות ולמלמל ברכה בעברית מהולה ביידיש. כשהיינו ילדים לא בדיוק הבנו מה קורה אבל ככל שגדלנו לא ממש הסכמנו שיבצעו עלינו את ההנפות והמלמולים. התרנגולות המשיכו להגיע כל שנה והשוחד שנסכים לשבת מתחת לתרנגולת גדל עם השנים. בהתחלה הופעל שוחד ריגשי כיאה לפולנים. עם השנים זה התקדם לשוחד כהלכתו, טבין ותקילין וזה עבד. אם כבר מבצעים את המנהג המוזר הזה לפחות שיצא לנו משהו ממנו.

אבא שלי שאי אפשר היה להאשימו באמונה באלוהים ובדת לא התווכח עם סבתא לגבי המנהג הזה, לפחות לא שאני זוכרת.  כנראה שיום כיפור גורם גם לחילוני האדוק ביותר להרגיש  קירבה לעבר ההיסטורי שלנו. כשהיינו ילדים התלווינו לאבא לבית הכנסת ושיחקנו בחוץ "דג מלוח". כל המושב הגיע לבתי הכנסת, היו שלושה כאלו. ממש כמו בבדיחה על היהודי שבנה שני בתי כנסת "אחד כדי להתפלל בו, והשני כדי שכף רגלי לא תדרוך בו לעולם". אבא הקפיד ללכת לבית הכנסת ביום כיפור, לא מתוך אמונה אלא מתוך הבנה שההחלטות הכי חשובות במושב מתקבלות בזמן המפגש בבית הכנסת. כדאי להיות ליד מקבלי ההחלטות כל ימות השנה ועל אחת כמה וכמה ביום כיפור.

 למרות ההקפדה על ביצוע כפרות, האמונה לא ממש הצליחה להיכנס אלינו הביתה ושלושתנו יצאנו חילוניים  להפליא. בצבא ניסיתי לצום פעם אחת ואפילו נרשמה הצלחה אבל לא נהנתי מספיק כדי להמשיך ולהחרות עם זה כל שנה. כשהילדים גדלו יסדנו מסורת חדשה. נפגשנו כל החברים הצמים והלוא צמים באחד הבתים ששימש כבסיס יציאה לילדים. הם הסתובבו לבד בכל הישוב ומידי פעם חזרו לאכול משהו.  אנחנו דנו בפוליטיקה וברכילות מקומית ונהנו מכל רגע. מידי פעם עברה מכונית וכולם הרימו גבה. מילא לא לצום אבל ליסוע ביום כיפור?

במהלך היום אנחנו רואים סדרות שלמות שהכנו מראש לצפייה במקביל לרעב כבד שתוקף אותנו וגורם למקרר להיפתח ולהיסגר כל היום. הילדים כבר פיתחו מסורות משלהם ליום הזה וכיאה למה שלמדו בבית מדובר במפגש חברים, ארוחות שחיתות ומשחקי קופסא. כל אחד והכיפור שלו. סיום היום הוא בד"כ בטיול של חילוץ עצמות אחרי רביצה של שעות. מסביב אנשים לבושים לבן, המוני ילדים מתרוצצים ברחובות שניה לפני שהכול חוזר לשיגרה ואנחנו איכשהו מגיעים לאזור בית הכנסת. תקיעת השופר שמסיימת את היום הזה מזכירה לי את סבא שנהג לתקוע בשופר בבית הכנסת הישן. בסיום התפילה היינו מלווים אותו הביתה. חיכינו ל"שבור את הצום" עם כוס תה ועוגה לֶקַח שסבתא (התימניה) הכינה. סבתא הייתה מקציפה את הביצים חזק חזק במקצף יד, הרבה זמן עד שהקצף היה גבוה וחזק. החלמונים שהיו בצבע כתום עז הוספו לאחר כבוד לקצף ויחד עם שאר המרכיבים הועברו לסיר פלא (תבנית עגולה עם חור באמצע). העוגה הייתה גבוהה וצהובה עם טעם של בית. היה שווה לחכות לסוף היום בשביל פרוסה מהעוגה.

למרות חילוניותנו יום כיפור היה ונשאר יום מיוחד במינו. זר לא יבין זאת. שקט מדהים שורר בכל המדינה כל זה לצד המסורת של כל בית. כפרות, ארוחה מפסקת, צום ותפילות לצד נסיעה באופניים על הכביש, צפייה בסדרות שלמות בטלוויזיה, ארוחה שלא נגמרת ומפגשי חברים. לא חייבים לצום בשביל להרגיש את כובד המסורת.

גמר חתימה טובה לכולם


ספטמבר 2020



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.
אתר זה נבנה באמצעות