השבוע באופן מפתיע ביותר הצלחתי לרוץ קילומטר וחצי. אני ששונאת ספורט ובחיים לא רצתי יותר ממאה מטר הצלחתי לרוץ 1500 מטר. הישג בלתי יתואר. לרצים מין הישוב ניראה שלא מדובר בהישג כל כך משמעותי. בשבילי מדובר בכיבוש שלא מהעולם הזה. על מנת להבין את גודל הכיבוש חשוב לחזור לילדותי האסתמטית. מגיל מאוד צעיר היה ברור, לפחות לי שאסטמה לא הולכת עם ריצה. האמת לא הולכת עם עדיפות לשבת או לשכב עם ספר ביד וגניחות עיתיות שלא יטרידו אותי בזוטות כמו עבודות בית או פעילות כלשהיא. על פי רוב הצליח לי ושמי הלך לפני כתולעת ספרים שלא זזה. הרזון הקיצוני ששריתי בו רק חיפה על חוסר הצורך בלזוז. אמא שלי ניסתה פעם לקחת אותי לרופא 'טיבעי' על מנת שיסביר לי אייך לנשום. הוא דווקא עודד אותי לרוץ. לדבריו ריצה בטכניקה שהוא לימד אותי תשחרר אותי מהאסטמה. לא יצא לי לבחון את אמיתות דבריו כי למרות הטכניקה לאחר 2 מטר של ניסיון ריצה נוכחתי שזה לא אני. לא מתאים לי הדבר הזה. מעדיפה פי כמה וכמה לקרוא עם עדיפות במיטה.
למרות כל האמור הסביבה שגדלתי בה הייתה מאוד ספורטיבית והמורים לספורט דרשו בין היתר גם שנרוץ. כולם, הבנים והבנות היו צריכים להקיף את הגבעה, בריצה. מאחר וזו גבעה הרי שיש לה אזורים מתים שלא רואים מתחילת המסלול. מה שגרם להליכה סביב הגבעה. הריצה הייתה רק המלצה. ככה צלחתי את התיכון והגעתי לצבא. בטירונות כיכבתי. הרגשתי מלאת מרץ ולא בחלתי באף מד"ס או ריצת 1000 מ'. מרוב התלהבות המ"כיות רצו לצרף אותי לשורותיהן. האמת ממש רציתי אבל הרופא הצבאי צינן את התלהבותי ושלח אותי בחזרה לאוהל עם הודעה למ"כיות שימצאו מישהי עם פרופיל מתאים. השנים שחלפו לא עשו טוב לכושר הגופני שלי. מידי פעם הצטרפתי לחוג זה או אחר אבל לא התמדתי. תמיד היה משהו יותר חשוב. אז נכון שרצתי אחרי הילדים אבל בחיים לא השגתי אותם וכושר לא יצא מזה. היו ניסיונות של צעידה עם חברות, היה גם חוג פילאטיס שהיה נחמד יחסית אבל לא נשארתי. התקבעתי על כלום והכי אהבתי. הגב שלי לא אהב את המצב ואותת לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שחייבים לתחזק את הגוף. אי לכך התחלתי להתאמן עם מדריך אישי בחדר כושר. ב"חוג" הזה אני מצליחה להתמיד עד היום והגב מודה לי. גל הקורונה הראשון סגר אותנו בבתים וחדרי הכושר נסגרו. על מנת שלא לאבד את הכושר הגופני הבינוני שיה לי הוחלט פה אחד להשקיע בהליכון. קנינו ושיכנו אותו בחדר פרטי עם טלביזיה, מזגן עוצמתי ומאוורר. מאז אני צועדת בקביעות פעמיים בשבוע 5 ק"מ. הקורונה כמעט וחלפה לה וחזרתי בשמחה (יחסית) לחדר הכושר אבל המשכתי במקביל עם ההליכות. התעוררו בי ניצוצות של ספורטיביות.
לפני חצי שנה בערך החלטתי שאני מעלה דרגת קושי ומנסה לרוץ. לקח הרבה זמן עד שממש רצתי. התחלתי, הפסקתי, ניסיתי כל מיני טכניקות ולאט לאט זה קורה. התנאים צריכים להיות אופטימליים. לא רעבה, לא עייפה, סידרה טובה בטלביזיה עם עדיפות למתח, מזגן בפול ומאוורר עלי. לא מסוגלת לתפקד כשחם לי ולכן צריכה מזג אוויר ארקטי בזמן שאני על ההליכון. לא מבינה את אלו שרצים בחוץ. אולי כשתהיה לי יותר יכולת ריצה זה גם יגיע. כרגע רצה רק בפריזר. בהתחלה הצלחתי לרוץ חצי ק"מ והייתי בשוק. זה היה רף שמעולם לא הגעתי אליו. אח"כ עברתי לק"מ ועכשיו הצלחתי קילומטר וחצי. אני מסוחררת מרוב התרגשות. הרצון לרוץ מסתתר מאחורי העילה של הצורך בכושר גופני. הסיבה האמיתית קצת יותר פרוזאית. הגיל והשנים גורמים לגוף על כל מרכיביו להידלדל. הצוואר כבר לא נראה אותו הדבר שלא לדבר על הישבן ועוד אי אלו חלקים. יש הטוענים שלריצה יש סגולות מיצוק וחיזוק אז אני כבר מתכוננת למרתון.
אפריל 22