בחגים מארחים ומתארחים. מצב ידוע ומוכר לכולם. יחד עם העובדה הזו מגיע שלב הריקוד הידוע לא פחות עם המארחת או עם האורחים. קיים חוק לא כתוב שכאשר מוזמנים לארוחה/קפה/אבטיח מביאים משהו. מקור החוק לא ידוע, כנראה הגתה אותו איזה פולניה ממורמרת שהחליטה לסבך את נושא האירוח. כמו הרבה חוקים גם החוק הזה מאוד לא ברור. לא סגור סופית מה בדיוק צריך להביא, האם חייבים להביא דבר מאכל אחד או יותר? האם אפשר להסתפק במתנה? האם צריך להביא גם וגם? בקיצור אנחנו פוסעות כאן על קרקע לא יציבה.
מיד עם קבלת ההזמנה מתחיל הריטואל הקבוע בו שואלים מה להביא. פה מתחיל הריקוד. יש שיגידו ישר מה הן רוצות. אם בא לך תביאי סלט או איזו תוספת שמתחשק לך. הן בוחרות בגישה הכי אהובה עלי, בישירות ובבחירת המנה שהן רוצות. 'בניתי על הפחזניות שלך', נפלא, נהדר, סבבה אני מביאה. אין מקום לטעויות. יש מיקרים שהעלילה מתפתלת, הן עונות בשאלה. מה בא לך להביא? מחזירה את הכדור אלי, חכמה. עכשיו אני מתפתלת. מה בא לי? אז אני עונה בשאלה חוזרת. מה בתכנון? האם מדובר בבשר על האש ואז צריך תוספות או בארוחה איטלקית ואז מצופה שאני אכין לכל הפחות איזה טירמיסו קטן. המטבח אינו המקום הכי אהוב עלי בבית אבל בחגים ובסופ"שים אני מוצאת את עצמי מבלה בו שעות רבות. אני טובה באוכל בסיסי ומידי פעם מנסה דברים יותר מורכבים. יש כמה דברים שאני יודעת שיוצאים לי טוב. בסלטים למשל אני פחות טובה. מנות אחרונות ובעיקר פחזניות יותר שווה להזמין ממני. גם פשטידות קל לי להכין. אז בדרך כלל אני מציעה להביא דברים שאני מוצלחת בהם. מכאן ששתי הגישות גם הישירה וגם העקיפה מתאימה לי. אני יודעת מה הגבולות שלי גם באירוח וגם בהתארחות. לאחר ריקוד קל אנחנו מגיעות מהר מאוד לסטטוס קוו לגבי התקרובת. קובעות מה כל אחת מביאה, מתחלקות בהכנות וככה כולן מרוצות. הבעיה היא שפה מתחיל הריקוד היותר מסובך. מסתבר שיש כמה מאיתנו שלא ממש יודעות לרקוד. יש את המתארחות בסגנון חופשי. הן אומרות שתבאנה סלט אבל מביאות את כל המטבח. אני דווקא בעדן. הכי שווה ובד"כ גם טעים. כמה יותר ככה נהדר. אממה מתברר שיש מארחות שלא אוהבות את הסגנון הזה. לא מתות על מתארחות סוררות שיקלקלו את הסידור המדויק של השולחן. לדעתי מדובר במארחות שלא מבינות את הסדר החברתי הנכון. עצתי להן שחררו, לא חייבות להיות פולניות.
המצב יכול להגיע גם לקיצוניות הפוכה. רק השבוע זה קרה לי פעמיים. שתי מארחות אמרו לי "אין צורך אל תביאי דבר". וואו. נשמתי נעתקה. מה זאת אומרת לא להביא דבר. אין סיכוי שזה יקרה. מדובר בחוק ברור ביותר. לא באים בידיים ריקות. ככה חינכו אותי שלא לדבר על שר החוץ. במקרים האלו הוא יותר גרוע ממני. מיד עם הידיעה שאנחנו מתארחים אצל פלונית אלמונית הוא שואל: מה אנחנו מביאים. הוא חייב לדעת ולהבין מי מגיע, מה בתפריט ולמה אני מביאה רק עוגה. תביאי גם סלט וגם אורז. חייבים. אי אפשר לבוא בידיים ריקות. פולני מבטן ומלידה. אז לאחר שבלעתי את הלשון ואת הרוק מרוב תדהמה. פניתי לכלי הנשק שאני שומרת למצבים כאלו. התווכחתי. עדיף עם חברה מאשר עם שר החוץ. פניתי למצפון שלהן וניסיתי לשכנע עם כל ארסנל השכנועים שלי ויש הרבה. נרשמה הצלחה רק במקרה אחד. היא הואילה בטובה והסכימה שאני אביא קינוח. נרגעתי. במקרה השני המארחת עמדה בסירובה. אין צורך הכל בסדר. לא עזר לי כלום, פשוט מעצבנת. אז הבאתי לה בהפוכה. מה היא חושבת שאני אגיע בידיים ריקות? אין סיכוי. קניתי לה ארגז מלא שתילים לגינה, שתחשוב פעמיים לפני שהיא מסרבת. היא קיבלה מתנה/עונש עם עבודת פרך. ככה זה אצלנו, חוק זה חוק.
אפריל 2022