פעם כשהיינו חוזרים מטיול ארוך ומגיעים לכניסה לכפר, הייתי מריחה את התחמיץ והרפתות ומרגישה שהינה הגעתי הביתה. עירבוב של ריחות וסביבה וידיעה שזה עושה לי טוב. אני לא מדברת רק על הבית עצמו שזה ברור מאליו אלא על המסביב. על מקומות על אנשים על מצבים, על כל מה שתורם להרגשה הטובה הזו. כבר מזמן הגעתי למסקנה ולהחלטה שצריך לשאוף ולעשות רק דברים שעושים לי טוב. צריך לברור ביד עדינה ולזקק לאורך השנים את המוץ מהתבן. זו משנתי בבגדים, באנשים ובכללי. מאחר וכך כאשר אני נתקלית בדברים מהסוג הזה שעושים לי טוב אני תופשת אותם בשתי ידיים ומאמצת אותם אל ליבי.
אני וספורט כידוע לא ממש חברים טובים. מבחינתי זה כמו רופא שיניים, חייבים אז הולכים. האולי ספורט, אם אפשר לקרוא לזה ספורט שכן אהבתי היה טאי צי. ממש אהבתי אבל אז פרצה הקורונה, הסתגרנו בבית ולא שבתי לזה. לפני זמן מה חברה סיפרה לי שהיא עושה 'ניה'. בחיים לא שמעתי על הספורט הזה אבל היא תיארה לי משהו שהיה נראה לי שיכול להתאים לי. מיד גיגלתי ושם היה כתוב שזו "שיטה ששמה דגש על ההנאה הפיזית" וגם שזה "שילוב של טכניקות שונות: אומניות ריקוד, לחימה וריפוי". אין ספק שמעניין, אבל לקח לי זמן להניע את עצמי לניה. תיכננתי, בדקתי, ערכתי עם עצמי שיחות מוטיבציה והשבוע זה קרה. הגעתי ביום שלישי בשמונה בערב מלאת ספקות וחוסר מוטיבציה ובשעה תשע שמתי לב שהחיוך לא יורד לי מהפרצוף. שעה שלמה רקדתי, העלתי דופק ולא הרגשתי שאני סובלת. פשוט נהנתי. היו שם קבוצה של נשים שלא הכרתי, אף אחת לא הפגיזה באיזה הופעה מדוגמת, הרוב היו רגילות לגמרי עם טרנינג רגיל או טייץ הדוק, יחפות, חלקן הגדול אפילו בלי לק ואני הרגשתי בבית. יש שם משהו נעים במוסיקה, בריקוד, בקבוצה, בחוסר ההרגשה שמתאמצים אלא שרק נהנים. פשוט כייף אמיתי. מעתה רבותי יום שלישי בשמונה תפוס אצלי, אני נעה בניה.
אחרי שנעתי בשלישי, התאמנתי ברביעי (אין ברירה), נסעתי בחמישי לביקור מקצועי בבית חולים צפוני. השעה היתה מוקדמת, הכביש לא היה יותר מידי עמוס ואז הגעתי אל העמק. משני צידי הכביש היו שדות ירוקים, ממול הרים וממש לפני נסע באיטיות טרקטור. הרגשתי בבית. קשה להסביר את ההרגשה הטובה שחשתי. מין התרחבות לב ורוגע. הצפון הוא האזור שגדלתי בו, וטרקטור שנוסע באיטיות לפני היה כור מחצבתי במושב. ממש שמעתי את אימא שלי צועקת על אבא שלי שלא יכניס לה בוץ הביתה ושילך לצרכניה להביא לחם וחלב. העברתי תחנה ברדיו מחדשות לשירים ושקעתי בהרגשה הטובה הזו וכמובן בנוסטלגיה. הימים האלו של סוף החורף ממש לפני הקיץ הם ימים נהדרים. הנוף עדין ירוק, הצהוב עוד לא התפשט. בערבים ובבקרים עדין קריר אבל לא קר מידי. אפשר לארח בחוץ ולא צריך להסתגר בבית מפאת קור או חום כמו ברוב ימות השנה. תקופה קצרה וטובה יחד עם זאת מאוד הפכפכה. ממש עכשיו יש נשים שמפסחות את עצמן לדעת מתוך ידיעה שסופות החול והאבק מחממות מנועים ותיכף מגיעות. אני חוסכת מעצמי את מפח הנפש. הבית נקי מבלי להשתגע וזה גורם לי להרגיש הכי בבית.
היום יום שישי ואני ברגוע יושבת בגינה. יש בריזה עדינה שגורמת לעלים המתייבשים של העץ לנשור ולכסות את החצר בשיכבה עדינה של ירוק צהוב. לידי עומדת כוס קפה שמתקררת לאיטה עד שתגיע לטמפ' של שתיה. ברקע החדשות שלא מפסיקות לשניה ואני חושבת על הביצה העמוקה שאנחנו טובעים בה. על החטופים שצריכים לחזור הביתה, על העקורים מבתיהם שבטח לא מרגישים בבית, על הבית שלנו שניפרץ בברוטאליות בשבעה באוקטובר. הדרך עוד ארוכה כנראה עד שמשהו ישתנה לטובה אז בנתיים אני בחלקת האלוהים הקטנה שלי ממשיכה לחפש ולבחור במה שגורם לי להרגיש בבית.
אפריל 2024