המשפט הידוע "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" מטעה. אפשר לחיות על לחם. אנחנו אכלנו לחם שחור. היו כמובן עוד סוגי לחם כמו לחם לבן, לחם קימל (איכסה גדול),לחם חי, חלה בימי שישי, פיתות וכמובן לחמניות אבל ברוב הזמן זה היה רק לחם שחור אחיד. לחם לבן לא נכנס הביתה כי אמא טענה שהוא לא בריא. מידי פעם כשנגמר השחור בצרכניה ולא הייתה ברירה היינו נהנים מהלבן. הזיכרונות שלי משובצים בלחם ובחבריו. זיכרונות שטבועים בהם טעם וריח.
את המאפייה של הרצקופ הכרתי בגיל תשע. בחופש הגדול בסוף כיתה ד' עברנו לכפר חסידים. אמא שלחה אותי ואת אחותי לקנות לחם במאפיה. זו הייתה מה שמכנים היום מאפיית בוטיק, אבל אז זו הייתה מאפיה מתחת לבית. הלכנו שתי ילדות קטנות ברחוב שלא הכרנו, הגענו לבית שבחיים לא היינו בו ושם פגשנו אישה "זקנה" והיא מכרה לנו לחם. החדר שבו הלחם נאפה היה כולו שחור. באמצע הקיר היה חור ומתוכו שלפו את הלחמים אחד אחד. הריח היה מדהים. החזקנו את הלחם החם ביד ועד שהגענו הביתה כמעט ולא נשאר ממנו כלום. בבית, לחם היה רק בסנדביצ'ים לבית הספר ובארוחת ערב. בצרכניה קנינו בדרך כלל רק חצי ככר לחם. אבא היה פורס את הלחם עם סכין מסור שהיה מיועד רק למטרה הזו. לאמא תמיד היו הערות על גודל הפרוסות. לדעתה עדיף שהן יהיו כמה שיותר דקות. הפרוסה הכי טעימה הייתה של לחם שחור טרי עם שכבת חמאה ומעל חתיכות של לקרדה. אמא אהבה לחם קימל. אני שנאתי. בקיבוץ משום מה היה רק לחם קימל. כשאין ברירה אז חופרים בפרוסה ומוציאים את כל הקימלים הארורים. יש ערימה של קימל על הפורמיקה בהשראת מאיר אריאל. בצבא בתקופה שהייתי בקיבוץ חמדיה עבדתי בבית הילדים. חיכיתי לשעה שלוש. הילדים כבר ישנו, הגן היה מצוחצח ויש חצי שעה עד ההקמה. היינו פותחות את הדלתות בין שני הגנים ומתיישבות לקשקש ולאכול לחם שחור עם חמאה ושוקולד השחר. חצי שעה של הנאה. במוצאי שבת ממש בסיום הבילוי שהיה בד"כ סרט, היינו עוצרים למטה בעיר בחיפה לקנות בייגלה. נכנסים לבפנים של המאפייה, רואים אייך מוציאים אותם מהתנור שבקיר. מבקשים חמישה עם מלח ומקבלים אותם קשורים בחוט פשוט. מכרסמים עם נגיעות במלח שהיה רק בקצה אחד ונכנסים לדיכאון שמחר חוזרים לצבא. בטיול לקפריסין כשכבר התייאשנו מלמצוא מסעדה פתוחה וגווענו ברעב נתקלנו בזוג זקנים. הם אכלו ארוחת ערב במסעדת הבית שלהם שכבר הייתה סגורה. הצלחנו לשכנע אותם והם פתחו והגישו לנו סלט יווני עם גבינה פטה נהדרת וליד פרוסות עבות (כמו שאבא שלי היה חותך) של לחם מקומי טעים. בפאריז אכלנו באגט בבית קפה קטן ליד המלון. אכלנו שם את ארוחות הבוקר והם הגישו באגט טרי שהוכן ונאפה במקום. סחבתי עד הארץ שנים מדהימים. הם חוסלו יחד עם הגבינה והנקניק שקניתי בדוכנים שנפתחו בבוקר ברובע הלטיני. בסנטאנדרה, עיירה קטנה ליד בודפשט אכלנו לחם בלתי נשכח. היינו בדרך לרכבת לאחר טיול ארוך בעיירה. קנינו אותו בחנות מכולת קטנה. בדרך חזרה לבודפשט, ברכבת שהזכירה לנו מסעות למחוזות אחרים, אכלנו את הלחם ונאנחנו מהנאה. היה לו טעם של פעם. הקראסט החיצוני המפצפץ והחורים הענקיים של האוויר בפנים רק גרמו לנו להצטער שלא קנינו עוד. בעליה לשוק מחנה יהודה ברחוב אגריפס הייתה פעם מאפיה שהכינה פיתות עבות ושמנות. כל ביקור באזור התחיל שם. בשנים האחרונות המאפייה נעלמה ומאז אנחנו קונים לחם במאפיית טלר.
תרבות הלחם השתנתה והתפתחה עם השנים. כבר לא מסתפקים בלחם אחיד וקונים איזה לחם שאור, מחמצת, כוסמין, אגוזים ועוד כיד הדמיון הטובה.... יש כאלו שמגדילים ואופים לבד. בעקבות הסגרים שעברנו השנה ניראה שכולם לשים ואופים את עצמם לדעת. נהפכנו לתעשיית לחם. בסופו של דבר ניראה לי שלמרות הכמות האינסופית של סוגי לחם, מאפיות וחנויות אין כמו הכי פשוט. ארוחה של סלט, ביצת עין וכמה פרוסות של לחם עם חמאה.
מרץ 2021