אני אחות. כששואלים אותי במה אני עוסקת ואני אומרת שאני אחות, תמיד מגיעה השאלה: "למה בחרת במקצוע הזה?" שאלה סטנדרטית שהתשובה לה לא פשוטה. למה באמת? יש עוד שאלות די קבועות כמו: "מה רצית להיות רופאה ולא התקבלת?" או היותר מעצבנת " לא מפריע לך לנקות קקי ופיפי כל היום?" אז זהו שהתשובה לשתי השאלות היא לא. אז למה בעצם בחרתי במקצוע הזה? אני לא מאלו שמגיל צעיר רצתה להיות אחות. גם לא חלמתי לעזור לאחרים. ממש לא. לרגע לא חשבתי שזה יהיה המקצוע שלי שאני כל כך אוהבת ומתחברת אליו.
הייתי ילדה חולנית. אז קראו לזה ברונכיט ספסטית. מילה מכובסת לאסתמה. חורפים שלמים צפצפתי והשתעלתי וביליתי בבית יותר מאשר בבית הספר. המיטה שלי הייתה מלאה בספרים וימים שלמים ביליתי בקריאה ובהפלגה למחוזות אחרים. לא היה ספר שלא קראתי. שלנו, של השכנים וגם מהספריה. היו פעמים לא מעטות שהגעתי למיון, לרמב"ם. הריטואל היה קבוע. להורים לא היה אוטו אז מעירים את עזריאל השכן שלוקח את המשפחה חסרת האוויר למיון. התרופות התקדמו עם השנים. היו כדורי גליפילין, אחר כך משאף חדיש שבתוכו כדור שנקרא לומודל. הונטולין הגיע מיד אחר כך וזה היה השלב שאני קמתי לתחייה. תמיד אמרו להורים שלי שהברונכיט תעבור בגיל ההתבגרות ושהכי טוב שאני אעבור לערד. שני הדברים לא קרו. האסתמה נשארה ולערד הגעתי רק כשהייתי בדרך למקומות אחרים.
כשאני מסתכלת לאחור אני לא זוכרת אף אחות מכל שנות החולי שלי. למען האמת אני גם לא זוכרת איזה רופא משמעותי. אני זוכרת אירועים, בדיקות, אבל לא אנשים. היו אחיות סביבי. שרה, האחות מהכפר ודודה יעל שהייתה מיילדת. אבל הן לא היו הסיבה לבחירת המקצוע.
כשהגעתי לשלב של בחירת מקצוע/לימודים לא ידעתי מה הכיוון שלי. אהבתי מאוד היסטוריה וספרות אבל היה לי ברור שמורה לא אהיה. האמת ששברתי את הראש מה אני אעשה כשאהיה גדולה ולא מצאתי. גרתי בתל אביב וחיפשתי את עצמי. ידעתי שאני רוצה מקצוע שלא ישעמם לי ויהיה מלא עניין. לא הכרתי מקצוע כזה. מאחר והאסתמה לא חלפה ומידי פעם התעוררה הגעתי שוב למיון, הפעם לרוטשילד, שהיום קוראים לו בני ציון. ביקור קצרצר שככל הנראה נשאר תקוע במוח. בנסיעה הביתה מתל אביב ממש זמן קצר אחר כך נפל האסימון. אני רוצה להיות אחות. אני זוכרת את הנסיעה בבהירות רבה. ניראה לי שזה קרה כשהגענו לאזור גבעת אולגה. כשהגעתי הביתה אמרתי לאימא שניראה לי שאני רוצה להיות אחות. היא הגיבה באמירה מאוד בנאלית. "יופי" והמשיכה לסדר את הציפורניים שלפני הלק. בכל זאת יום שישי. אצלינו לא היו שיחות נפש ומחשבות עמוקות מידי. מחליטים ומבצעים.
אז נרשמתי לבית ספר לאחיות או כפי שאמרו אז הגששים "קורס לאחיות" ומאז אני במקצוע הכי בעולם. לבחירת מקצוע יש הרבה השפעה על החיים. ההתאמה למקצוע יוצרת את ההבדל בין חיים שהעבודה נמצאת לצידם לבין חיים שהעבודה היא חלק משמעותי בהם. ההתבגרות האישית שלי צעדה יחד עם ההתבגרות המקצועית. אני לא אותה בחורה צעירה שהתחילה ללמוד בשנת 83 . גם לא אותה אחת שלמדה תואר ראשון ותואר שני וקורס על בסיסי ועוד ועוד קורסים. עברתי כברת דרך אישית ומקצועית. אני גאה להגיד שהשילוב שלי ושל המקצוע גורם לי להנאה. הגעתי למחוזות נהדרים ומעניינים. פגשתי את החברות הכי טובות שלי בעצירות השונות שלי במהלך השנים וכמעט כולן הן אחיותי למקצוע ולחיים. אני אחות בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידיי ולא הייתי בוחרת מקצוע אחר.
מאי, 2020