באחד מימי השישי לאחר ארוחת הערב הילדים הציעו שנשחק ב'קטאן'. שיחקנו. לקח לנו ערב שלם ללמוד אבל בסוף השתלבנו. בערב אחר התקדמנו למונופול קופסה. היה מעניין. כל זה הזכיר לי למה הפסקתי לשחק וויסט. כשהיינו צעירים ונמרצים שיחקנו וויסט שזה משחק קלפים שיש המכנים מיני ברידג' . הרעיון שעומד מאחורי המשחק כמו במשחקים רבים אחרים הוא שצריך לנצח. המטרה העומדת בפני כל המשתתפים היא לגרום לאחרים להפסיד. כמה פשוט ככה מסובך. יש תכנון, חשיבה, הפעלת אסטרטגיה וקצת מזל אבל הניצחון חשוב יותר מהכול. אני לא נולדתי עם התכונה הזו של לרצות לנצח. הנה אני מצהירה קבל עם ועדה! שחור על גבי לבן: "אני לא תחרותית". אותי זה לא מעניין. יתכן שזה קשור לגנים או אולי לסביבה בה גדלתי. אצלנו במשפחה היה היפוך תפקידים. אמא שלי הייתה השליטה הבלתי מעורערת. מי שלא הכיר אותה חשב שהיא עקרת בית קטנה ושקטה. באופן מובהק היא אכן הייתה קטנה, מטר וקצת, אבל ממש לא שקטה. היא גדלה בבית של נשים שכולן דעתניות ואבא אחד רגוע ושקט. הוא נתן לכולן את ההרגשה שהן המנהלות של הבית וזה ככל הנראה השפיע על צורת ההתנהגות שלה ושל אחיותיה. אבא שלי היה מאושר שהתימניה הנמרצת הזו בכלל הסתכלה עליו. הוא נתן לה בששון ובשמחה, ללא כל ניסיון למרוד, לנהל אותו עד יום מותו. אנחנו הילדים הסתכלנו מהצד בהשתאות אייך היא מתנהגת ובחרנו להתנהג אחרת. שלושתנו ברמה זו או אחרת דומים ושונים. נוכחים אך לא דורסניים וממש לא תחרותיים. אין השוואות, אין מנצחים. חיה ותן לחיות וזה מצליח לנו. משהו טוב יצא ממנה למרות הכול.
להורי היו חברים קבועים שבכל יום שישי שיחקו קלפים (במילעיל). כל שישי משפחה אחרת אירחה בסבב שלא ניתן לשינוי וההכנות לאירוח היו רבות. הכנת הכיבוד והסבת הסלון לקזינו החלה בשישי בבוקר. עקרת הבית הייתה שולפת את ספר המתכונים ומכינה סנדוויצ'ים קטנים, עוגות מיוחדות, שתייה. כל האמצעים היו כשרים כדי לנצח את האירוח של שבוע שעבר. החבורה הייתה מתכנסת (אותנו גירשו לחדרים), אוכלים, מקשקשים ואז הגיע שלב הבילוי האמיתי. הם היו מתחלקים לקבוצות של נשים וגברים ומשחקים. פוקר, רמי, רמי קוב ולפעמים גם וויסט. הם שיחקו על גפרורים ודיברו ודיברו ודיברו. בסוף הערב כשרחצו את הכלים וניקו את הסלון השיחה הייתה על מי ניצח, מי הפסיד, מי רימה ומה חדש בכפר.
עברו השנים ואני יושבת עם שר החוץ וזוג חברים טובים ומשחקת וויסט. צריך לתכנן, ליצור מניפולציה, לנצח. כמה מתח, כמה דרמה וכמה לא מעניין. שר החוץ חייב לנצח, גם אם זה יעלה לו בקשרים חברתיים או קרובים אחרים. הוא כוסס את עצביו עד דק ללא קשר אם זה משחק עם חברים בגילו או עם הילדים. הניצחון הוא המהות. התחרותיות הקשה של כולם לעומת האדישות שלי הייתה לא פשוטה. אני משחקת ללא כל אסטרטגיה ומקבלת באדישות הפסד או ניצחון. האמת הייתה שמהר מאוד המשחק המאיס את עצמו עלי. למען החברים סחבתי קצת וניסיתי להתעניין. לא הצליח לי. לא אהבתי. עד היום אני זוכרת את הניצחונות המוזרים או ההפסדים המדהימים שלי שלא התאימו לשום דוקטרינת משחק אמיתית וגרמה לאחרים להרים גבה. לאחר דיון קצר עם עצמי הכרזתי על פרישה לאלתר ממשחקי הוויסט. לא כינסתי מסיבת עיתונאים ולא נרשמו דמעות אך בהחלט הרגשתי שזהו אחד מהניצחונות האישיים שלי.
והנה עכשיו בימי הקורונה העליזים אני מוצאת את עצמי משחקת בכל מיני משחקי קופסה תחרותיים. הילדים קיבלו את גן התחרותיות מאבא שלהם. הם חייבים לנצח. אני לא. אז אולי פרשתי מוויסט אבל אין כמו ערב שמשחקים עם הילדים ונהנים. נובמבר 2020