יום שישי. יום מיוחד במינו. מרגישים באוויר את סוף השבוע. יום שאנחנו חייבים לנצל עד תומו. יום שאוגר בתוכו חוויות מפעם עם תוספות של היום. יש שירים שמזכירים את הסופ"ש כשנשארנו שבת. יש מאכלים ששייכים רק ליום שישי. הררי כביסה כשהילדים חוזרים מהצבא. בשישי בצהרים אפשר להתפנות לשנ"צ שלא אפשרי באמצע השבוע. בערב אנשים עם חולצה לבנה צועדים לבית הכנסת. הרחובות שקטים. אוירה שונה מכל יום אחר.
כשהיינו ילדים יום שישי היה אכן יום מיוחד. מתחיל כמו כל יום באמצע השבוע הולכים לבית הספר. אבל כבר שם התחיל השוני. לפעמים קבלת שבת ולפעמים שיעור חברה. סימה המורה נהגה להקריא לנו בימי שישי סיפור בהמשכים. כל פעם פרק אחד. חכינו כל השבוע לשמוע את המשך הסיפור. בצהריים אכלנו, מי שרצה/אהב ארוחה חלבית. ארוחת הערב הבשרית כבר הקיפה אותנו מכל עבר. על הכיריים סיר ענק של מרק עוף (שיספיק לכל השבוע), סיר צימס, סיר איטריות למרק שהפכו ביום שני לפשטידה. במקרר גפילטע פיש. על השיש תבנית של עוף עם תפוחי אדמה ובתנור עוגות שמרים. אמא סיימה להכין את ארוחת שישי-ערב, בבוקר. היא הייתה מתחילה לבשל כבר ביום חמישי, כדי שתהייה פנויה למטלות של שישי אחה"צ. מיד בסיום ההכנות, לא לפני שקיבלנו הוראות להשגיח על המרק, היא הייתה יוצאת לספרית. כל יום שישי תסרוקת של שתי קומות. זה היה תהליך ארוך שכלל רולים בשיער וחצי שעה של ישיבה מתחת למכשיר שמבשל את הראש ומקבע את התסרוקת. השלב האחרון בתסרוקת היה התזת חצי מיכל ספרי על השיער כדי שהמגדל לא יפול. ואז מסודרת וממורקת היא הייתה מוכנה להתחלת טקס שישי אחה"צ. שישי לא היה שישי ללא שלושה דברים שסימנו שהשבת בדרך:
לק לציפורניים, דגים מטוגנים וסרט בערבית.
בלי האירועים האלו ניראה היה שהשבת לא קיבלה אישור להיכנס לכפר חסידים וכנראה לעולם כולו. אמא הייתה מתחילה את ההכנות לסידור הציפורניים והשמת הלק בצבע הקבוע. אבא היה מתחיל את ההכנות לטיגון הדגים הקטנים ואנחנו היינו מחכים בקוצר רוח לסרט בערבית. אמא הייתה מוציאה את הקופסא עם כל אביזרי השיפצור. פצירה ארוכה, פצירה קצרה, אצטון, צמר גפן ועשרה בקבוקי לק במנעד צבעים שנעו מבורדו ועד אדום כהה. ניואנסים שרק היא ראתה. היא הייתה מתיישבת ליד שולחן האוכל ובמשך שעתיים לפחות, טרחה ומילאה את חובתה לציפורניה המטופחות. בסיום התהליך אסור היה לה לעשות שום דבר מלבד לנפנף בידיים כדי שהלק יתיבש ולחלק לנו הוראות. אבא שלי לעומת זאת היה עסוק בללכלך את המטבח. הוא היה קונה בשוק תלפיות בחיפה דגים קטנים ובשישי אחה"צ היה מטגן אותם. היה שם תהליך שלם של ניקוי, חיתוך, טבילה בקמח ובביצה ובסיום טיגון. אנחנו ישבנו בסלון וצפינו בשקיקה בסרט בערבית תוך כדי אכילת הדגים שהוגשו לנו חמים מהמחבת. לא אכלנו ארוחת שישי-ערב דקה לפני שהסרט ניגמר. כל השכנים ישבו באותה תנוחה בבתים מסביב וצפו באותו הסרט. בכינו, צחקנו, הכרנו את כל השחקנים, ידענו מראש מה יקרה ואייך זה יגמר. תמיד היה שם מוהנדס, רקדנית בטן וגיבורה נוספת שהיה צריך להציל. נהנו מהשירים ומהסיפורים. לא היו ערוצים אחרים, זה מה שהיה לנו. חיכינו לזה כל יום שישי.
מיד בסיום הסרט היינו מתיישבים ליד השולחן ואוכלים את ארוחת שישי-ערב. אחרי כל כך הרבה דגים שתקענו במהלך הסרט מי היה רעב?! אבל אכלנו, הכל, כולל את הקומפוט (לפתן פירות מבושלים) שכל כך אהבנו. אין כמו יום שישי. יום מיוחד במינו. חבל שהוא מגיע רק פעם בשבוע.