הפריחה המדהימה בעקבות החורף הגשום שמסרב להיגמר גורמת לי לתסכול עמוק. בתור ילדה הכרתי כמו רוב הילדים את שמות הפרחים שהיו בסביבת הבית ושלמדנו עליהם בכיתה. רקפות וכלניות שהגנו עליהם כי הם היו פרחים מוגנים. החצב והסתוונית שבישרו את בוא הסתיו. בהמשך הופיעו גם הפרגים והצבעוניים וכמו כולם הכרתי את הפרח הכי עצוב בשנה דם המכבים. בגינה עזרנו לעקור את היבלית ונזהרנו מהסירפדים. היו כמובן עוד המון פרחים אבל לא ידעתי לזהות אותם בשמם. ההיכרות עם הפרחים הייתה תלוית סביבה ולימוד. כל זה לא מנע ממני להמשיך את חיי בשקט ובנחת . אבל אז זה קרה. פתאום שמתי לב שיש אנשים שמכירים את כל הפרחים מבטן ומלידה. הם ידעו לשלוף את שמות הפרחים בנון שלנטיות כאילו הם גדלו עם הפרח באותו הבית. בהתבוננות מעמיקה התברר לי שרובם שייכים למגמה הביולוגית. הם הכירו את משפחתו של הפרח, צאצאיו, בני דודו בקיצור את כל החמולה. בכל יציאה לחיק הטבע יכולת לזהות אותם. הם התגודדו בחבורות סביב הפרח המסכן כשבידם ספר עב כרס. הם היו עסוקים בלהגדיר. ליד כל בן תפרחת התקיים דיון מעמיק על הצבע, צורת עלים, האזור, הגבעול והמדקדקים היו אפילו חוקרים את הבפנוכו של הפרח. עלי כותרת, עלי, וכו... מילא זה, שיגדירו ושיערב להם. אבל לא הם לא הסתפקו ביכולת ההגדרה הם זכרו אחר כך את השמות לנצח. אני נשארתי תקועה עם הבסיסיים והם התקדמו לשמות מיוחדים כמו קוציץ סורי או אדמונית החורש. האמת זה עיצבן אותי. אני מחזיקה מעצמי אחת עם זיכרון טוב אבל יש לי סוג מסוים של יכולות היזכרות. הזיכרון שלי מתמקד באירועים. אני זוכרת אירועים שהתרחשו לפני שלושים ואף יותר שנים לפירטי פרטים כולל מה לבשתי ומה אמרתי. אני לא זוכרת מספרים ובטח לא שמות של פרחים . אז ניסיתי. פתחתי אוזניים ועיניים ושיננתי. לא עזר. טיולים על טיולים הם או הן היו משפריצים את שמות הפרחים ואף מנהלים ויכוח אם זה לשון פר סמורה או לשון שור מגובבת (שמות אמיתיים). השנים והניסיון לשנן עזרו במקצת ועליתי במספר הפרחים שאני זוכרת מ 4 ל 10 אבל לא יותר מכך. נשבעת שניסיתי הכל אפילו פתקים בכובע או מדבקות על הפרחים, שום דבר לא עזר. נשארתי בבורותי.
המצב לא השתפר כאשר התחלנו לטייל עם הילדים, אבל אני הייתי נחושה. רכשתי מגדיר צמחים ולדרך. הבעיה הייתה שבדרך כלל לאחר שארזתי את כל הבית לטיול קצר של שעה בטבע עם הילדים שכחתי לקחת את המגדיר. אז התחכמתי והשארתי את הספר באוטו. גם זה לא עזר כי מיד לאחר שהאוטו עצר והילדים שעטו החוצה אחרי שהיו אזוקים כל הדרך, למי היה ראש לזכור לקחת את המגדיר. במיקרים המעטים שהמגדיר כן יצא לטיול התברר לי שהילדים שלי לא היו מהזן המגדיר. הם העדיפו לחוות את המסלול בריצה תוך כדי זעקות קרב. ברגעים שלא הייתי עסוקה בלרוץ אחריהם ולוודא שהם לא הורגים את עצמם או רוצחים את הטבע ניסיתי להגדיר. בכל זאת הייתי חייבת את זה לעצמי. המגדיר שרכשתי היה מהסוג הפשוט או במילים אחרות מונגש לאנשים מוגבלים שלא למדו במגמה הביולוגית בתיכון. לא מדובר היה בספר עב כרס אלא בסיפרון שהעיקרון שלו היה חלוקה לפי צבעים. אז עמדתי ליד פרח מזדמן וניסיתי להיות מגניבה. מידי פעם זה הצליח לי ואז הייתי חייבת לחלוק את הצלחתי עם שאר בני ישראל המטיילים ולהכריז באגביות: שמתם לב לסייפן התבואה המדהים הזה? או בלי מגדיר כי כבר הכרתי, לזהות את אירוס אחר הצהריים ולספר מדוע קוראים לו כך. ואני המתוסכלת שואלת מדוע שמות הפרחים חייבים להיות כל כך בילתי זכירים? מי לעזאזל יכול לזכור שם כמו דבורנית דינסמור או עכנאי יהודה? מודה בהכנעה שלא אני.
מרץ 2022