השנה ל"ג בעומר היה שונה, כמעט ללא מדורות. כבר לפחות 20 שנה בל"ג בעומר הישוב מעלה אש ועשן. כל הכיתות וכל האנשים נהגו להדליק מדורות רבות באתר אחד במרכז הישוב. אחרי יום העצמאות הקפדנו לא להשאיר בחוץ שום דבר שיכול להישרף על מוקד המדורות. הילדים היו עסוקים בלסחוב עגלות סופר ולמלא אותם בחומר דליק ברמה זו או אחרת. שומר רכושו יזהר. בשנים האחרונות יש מגמה מבורכת להמעיט במדורות אבל יש באוויר תחושה אחרת, מוזרה. לנכדים שלי לא יהיו את הזיכרונות שיש לי.
ל"ג בעומר בשבילי זה מדורה, תפוחי אדמה שרופים ולהישאר ערה כל הלילה. הפעם הראשונה שנשארתי "ערה" כל הלילה הייתה במדורת ל"ג בעומר אי שם בגיל בית הספר היסודי. היינו כיתה קטנה, ממש קטנה משהו כמו 12 ילדים. החלטנו שאנחנו נקים מדורה לבד. רחוק מכולם אי שם ליד הקישון. היו עצים, היו תפוחי אדמה, היה ככל הנראה גם אוכל והיינו אנחנו. הזיכרון שלי מעומעם בכל זאת עברו יותר מידי שנים וגם ככל הנראה ישנתי רוב הלילה. מה שאני כן זוכרת זה את הבוקר. המדורה מזמן כבתה, נסחבנו הביתה דרך השדות פגשנו את משכימי הקום מהמושב יורדים לשדות על הטרקטור. נדמה לי שעזרו לי ללכת, לא זוכרת למה אבל אני כן זוכרת את ההרגשה של 'עשינו את זה'. החזקנו מעמד כל הלילה לבד רחוק בחושך. ככל שגדלתי המדורות נעשו יותר מתוחכמות. את תפוחי האדמה כבר לא זרקנו סתם למדורה. התחלנו לעטוף אותם בנייר כסף ולהשחיל על חוט ברזל ארוך. במושב היינו קבוצה רב גילאית ומורכבת וזו הייתה ההזדמנות לאכול 'על האש', לשתות (לא מים), ולהישאר ערים כל הלילה. ההורים שלנו לא היו ממש בעניין. אבא שלי נשם לרווחה כשחזרנו בבוקר מסריחים ומלוכלכים. אמא שלי רק דאגה שלא נכניס את הטינופת הביתה.
יש חגים שאני זוכרת ממש במדויק, ל"ג בעומר מבחינתי הוא קצת חור שחור. אולי העשן של המדורות גרם לכך שהזיכרון מתעתע בי. יש לי שברי זיכרון ואני משלימה לעצמי את הסיפורים כיד הדמיון הטובה עלי. ככל שהשנים עברו כך פחות התייחסתי לחג הזה. היו מדורות, היו התכנסויות אבל לא משהו מיוחד לספר עליו. יש לי הרגשה שהמיקום של החג מיד לאחר קובץ חגים עם הרבה הכנות ואוכל גורם לכולם להיות פחות מעורבים. נותנים לילדים את ההרגשה שזה החג שלהם. כשהצאצאים היו עולי ימים הגננות הסתפקו במדורה קטנה וסימלית בגן יחד עם שירים על בר כוכבא, שהיה גיבור. ככל שהילדים גדלו כך המטלות גדלו איתם והפכו למעצבנות ברמות. תמיד יש את ההורים האלו שבאופן עקבי מתנדבים לוועד הכיתה. יש לי תיאוריה שלמה על מי שמתנדב לוועד. זה או שיש להם ילד מאתגר ואז יש להם רצון להשפיע ולהיות מקורב או שההורה בעצמו היה מאותגר בילדותו ועכשיו הוא מחזיר לכולנו באבי אבינו. אם לא אז אין לי הסבר למשימות ההזויות שקיבלנו ההורים להביא למדורה. מה כבר צריך למדורה? עצים- הילדים סוחבים, אוכל- פיתה עם חומוס ונקניקיה סינתטית ולא לשכוח תפוחי אדמה שרופים. אבל לא, זה אף פעם לא מסתיים בזה. צריך כיבוד כאילו שזו חתונת השנה והמון עצים כדי שהערמה שלנו תיהיה הכי גבוהה. הרי ידוע שהגודל קובע...לצד כל אלו צריך להביא שולחנות וכיסאות וקינוחים מושקעים ופירות וחד"פ ועוד ועוד. במקום לשלוח את הילדים למדורה או מקסימום ללוות אותם תוך כדי שאגות 'אל תתקרב לאש' עבדנו קשה כדי לעמוד בדרישות.
ככל שהצאצאים גדלו כך נפטרנו מהמשימות, ההכנות והשהיה באזור המדורות הישובי. הילדים לעומת זאת ניצלו כל סיבה למדורה לאירוע חברתי שכלל אייך לא כמויות גדולות של אוכל ובעיקר בשר על האש. גם הם ספרו שעות וחיכו לאור ראשון כדי לחזור הביתה מסריחים אבל בהרגשה שהם עשו זאת. נשארו ערים כל הלילה. מסתבר שלמרות השינויים והשנים יש דברים שלא עוברים מהעולם. עכשיו לאור האין מדורות הדור הצעיר יאלץ ליצור לעצמו מסורות חדשות.