השבוע נסעתי לדרום, לבי"ח סורוקה. יצאתי מוקדם בבוקר כדי להימנע מהפקקים. הנסיעה הייתה שלווה, הכביש לא היה עמוס, השמש בדיוק החלה לזרוח. הקשבתי לרדיו לשירים עבריים שקטים, את השלווה הפרו הודעות מתפרצות על ירי טילים לישוב כזה או אחר בעוטף. סטנדרטי, ממש ברגיל. מדהים עד כמה התרגלנו להודעות האלו ברדיו, לאזעקות, לכניסה למרחב המוגן וכאלו כלום להמשיך בחיינו. רגיל במרכאות כפולות ומכופלות. השירים המשיכו ואני המשכתי בנסיעה. פתאום ממש משום מקום הגיח מטוס קרב, כנראה חזר מגיחה והיה לקראת נחיתה. הרגשתי שהוא ממש נוגע לי במכונית, יכולתי לראות את גחונו, להרגיש את עוצמתו ולשמוע את נהמת מנועו. האבסורד בהתגלמותו. זריחה מדהימה ואיטית, שירים ברדיו ומטוס קרב. הרגיש לי כמו בסצינה הבלתי נשכחת מ'אפוקליפסה עכשיו'. מסוקי קרב במבנה לקראת התקפה מלאים בחיילים וברמקולים אימתניים מושמעת מוסיקה קלאסית. חוסר הגיון שאנחנו חיים איתו.
מאז השבעה באוקטובר אני לא מצליחה ליישב את כל ההפכים של המצבים הלא הגיוניים שאנחנו צריכים לסבול, אני מרגישה אי שקט פנימי, מרגישה שהכאב לופת אותי בגרון, מרגישה דמעות מצטברות, מרגישה דאגה עמוקה. עם כל האי שקט הזה נסעתי לדרום. נסעתי להשתתף בטקס שצוות בי"ח סורוקה ערכו לכבודה של נילי מרגלית אחות מלר"ד ילדים החטופה במעמקי עזה. היו שירים, היו קטעי קריאה וגם תפילה לחזרתה ואני עם דמעות מתחת למשקפי השמש. לא מסוגלת לשיר, רק לחשוב על האבסורד, על הכעס, על הכאב והדאגה. הפרחנו בלונים והרגשתי שותפות עמוקה עם כל מי שהיה ולא היה בטקס, עם כולם. הרגשתי שזה הבסיס לחיים שלנו בארץ, השותפות, ההבנה שחייבים להמשיך לצד כל הרגשות הסותרים והמבעבעים בי ובכולם.
אני לא מכירה את נילי ולא מכירה אף אחת ואחד מהחטופים, אבל אני מרגישה בחסרונם ומייחלת לחזרתם. היום אם הכל ילך כשורה אמורים לחזור מספר מועט מידי של ילדים, אימהות ונשים. אני מרגישה שבלב שלי יש יותר מארבעת החלקים הרגילים. הלב פועם כרגיל אבל יש לי בלב עוד חלק של שמחה לכל חטוף או חטופה שיחזרו ועצב ודאגה על כל אלו שטרם שבו. הלב מתרחב ומתכווץ עם כל פעימה ופעימה ומכיל את כל מה שקורה. יש לי לב חזק אבל מאז השבעה באוקטובר אני מרגישה אחרת. לא מצליחה לחזור למה שהיה קודם. מנסה, בחיי שמנסה אבל הנפש משפיעה על הגוף וזה לא קורה.
יום שישי היום, בערב נתכנס סביב השולחן בהרכב חסר בגלל מילואים ועוד, בטוח נדבר על מי שחזר ועל מי שטרם שב. יעלו השמות של הילדים החטופים שכולנו למדנו להכיר ולזהות. נתווכח כמו תמיד על המצב ועל החיים ואני אחשוב על נילי. אחת מחברותיה הקריאה שיר שלא הכרתי וכל כך מתאים. נעמי שמר כתבה אותו לאידה נודל שהיתה אסירת ציון ואת חלקו בחרתי לצרף.
מָה שְׁלוֹמֵךְ אֲחוֹת הַבֹּקֶר
מָה שְׁלוֹמֵךְ אֲחוֹת
מֶזֶג הָאֲוִיר הַזֶּה
מַזְכִּיר לִי נִשְׁכָּחוֹת
טוֹב שֶׁהַחַלּוֹן פָּתוּחַ
יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל קֹר-הָרוּחַ
וְעַל הַכֹּחוֹת
אֵין הַרְבֵּה סִבּוֹת לִשְׂמֹחַ
בָּא יוֹתֵר לִבְכּוֹת
אֵין כִּמְעַט לְאָן לִבְרֹחַ
יֵשׁ עוֹד לְחַכּוֹת
יָד נֶעֶלְמָה כּוֹנֶסֶת
גַּם אֶת פֵּרוּרֵי-הַחֶסֶד
גַּם אֶת הַמַּכּוֹת
בְּשָׁעָה שֶׁקָּשֶׁה לִי לָשִׁיר
וְהַכֹּל מִתְמוֹטֵט עַל רֹאשִׁי
הֲתַרְשִׁי לִי לִזְכֹּר
וּלְהַזְכִּיר תָּמִיד
לָךְ יֵשׁ אוֹתִי
לִי יֵשׁ אוֹתָךְ
לָנוּ יֵשׁ אוֹתָנוּ
מָה שְׁלוֹמֵךְ אָחוֹת הַבֹּקֶר
מָה חָדָשׁ אֶצְלֵךְ
אֵיךְ עַל סְבִיבוֹתָיו הָרוּחַ
שׁוּב סוֹבֵב הוֹלֵךְ
תֶּכֶף יִתְגַּלּוּ שָׁמַיִם
אֶל תַּסְתִּירִי אֶת פָּנַיִךְ
אַל יֶחְדַּל קוֹלֵךְ
נובמבר 2023