השבוע תוך כדי ניקיון הבית, כן גם אני מאלו שנוהגות לבצע את הריטואל הזה מידי פעם, נזכרתי שפעם לא הייתי נוטלת מגב ביד ללא שיר ביוונית שהתנגן ברקע. מאיזו שהיא סיבה זה היה זמן ההתייחדות שלי עם המוזיקה היוונית. לאור ההיזכרות פעלתי בנדון ובעזרת עזרים טכנולוגיים בחרתי שירים מתאימים ומיד המגב פיזז לו בבית ואני אחריו. הניקיון נעשה קל יותר כאשר אני מזמרת לי בשיברי מילים ובחצאי הברות ביוונית קלוקלת לצלילי קולו של הזמר המשתפך שמסלסל בגרונו ומספר סיפור שאני לא מבינה. כזו אני הולכת על הקצה ושרה בהסתר.
למוזיקה היוונית יש בישראל הרבה מעריצים ללא קשר לדת מין גזע או מוצא. בדקתי היטב אך מלבד שכן ממוצא יווני אין לי כל קשר לאומה הזאת. אינני מבינה את השפה ובמשפחתי לא נוהגים לנפץ צלחות בעת שמחה. נהפוך הוא, כל צלחת שבורה מהווה סיבה לקינה וספירה מדוקדקת של כמה צלחות נשארו מהסט שאני הכי אוהבת. מקור האהבה הזה לא ברור אבל הישראלים נוהרים בהמוניהם ליוון על כל תצורותיה, בעיקר לאיים קטנים ומיוחדים. אם מסיבה כל שהיא לא מצליחים לטוס ליוון קיימת האופציה השנייה לא פחות טובה. ברחבי ישראל פזורות מסעדות יווניות רבות הכוללות מלבד אוכל גם ערבי שירה בציבור ביוונית. כולם שרים במלוא הגרון ביוונית חצי שוטפת ובקולי קולות לצלילי הבוזוקי. חקירה עמוקה בנבכי זיכרוני העלתה שברי זיכרונות על אריס סאן, טריפונס וחבריו שבילדותי היו כוכבי על בישראל וכולנו לא הפסקנו לזמזם את שיריהם. בתל אביב היו מועדונים שכל בית ישראל נהרו לשם להתחכך עם אבק כוכבים ולסלסל ביוונית. אחד הכוכבים היה אריס סאן שהשתקע בישראל, פצח ברומן עם השחקנית עליזה עזיקרי וגרם לכולנו לשיר את "נערה ממש אוצר" ולרקוד לצלילי "חמדתי סיגל סיגל". האהבה למוזיקה היוונית היא חלק מהאהבה ליוון. יש שם משהו שגורם לרבים מאיתנו להתאהב. סוג של פשטות ויופי. יש שם איים קטנים וקסומים, עיירות צבועות בלבן, הרים נישאים לצד חופים מהממים ואוכל טעים להפליא. האוכל היווני להפך להיות חלק בילתי נפרד מהמטבח הישראלי. כך יוצא שאנחנו אוכלים סלט יווני, מלקקים בכל פה ציזיקי, מכורים לעלי גפן עם אורז, מטגנים חצילים למוסקה ואוהבים את הסופלקי והגירוס. כל אלו הם מאכלים שאני מכירה בשמם המקורי אבל יש עוד אחרים שאני אוכלת בתאבון רב מבלי לדעת אייך קוראים להם, לא שזה משנה משהו. בישראל כשאוהבים משהו אוהבים עד הסוף וכך ההרגשה ביחס ליוון. בחנוכה אנחנו קצת בבעיה כי אנטיוכוס היה יווני אבל מיד אחרי שאנחנו שרים "את היוונים ניצחנו" אנחנו חוזרים לאהוב את יוון.
בדרך כלל אני מעדיפה לשמוע שירים עבריים אבל מסתבר שבסתר פיתחתי אהבה לעוד כמה סגנונות מוזיקליים מלבד למוזיקה היוונית. אני אוהבת מאוד מוזיקה אירית ואת חמת החלילים במיוחד. מוזיקה צוענית גם היא מיוחדת במינה ואני נהנית להקשיב לה. מוזיקת קאנטרי גורמת לי להתגעגע לאהובים (בד"כ יש שם סיפור אהבה עצוב. ושירי סאן רמו גורמים לי להתגעגע לפעם ולפצוח בשיר. במחשבה עמוקה אני חושבת שמה שמשותף לסגנונות האלו הוא הבכי והנהי בשירים ובצלילים. הכינור המתבכיין, הרעידות בקול של הזמרים, הסיפורים שמאחורי השירים. יש משהו שם שפורט לי על נימי הרגש החבויים ואני נמסה. אין לי יותר מידי אפשרויות להאזין למוזיקה ומידי פעם כשאני עסוקה במטלות שאינן דורשות חשיבה כמו מלאכת הניקיון אני יכולה להקשיב לשירים ולזמר תוך כדי זיופים מפחידים למדי.
הייתי כבר מספר פעמים ביוון וכל פעם אני מגלה שם דברים חדשים שאני אוהבת. הים, הנופים, האוכל והאנשים. באחד הפעמים ביקרנו באחד האיים ושם שילבנו הכל. טיילנו, אכלנו ואפילו התארחנו בטברנה אמיתית. היה שם זמר ששר והקפיץ את האורחים. לצערי ולשמחת הקהל לא היה שם מגב אז התקשיתי לפצוח בריקודים אבל נהנתי עד מאוד.
ספטמבר 2022