בתקופה האחרונה לא משנה איזה מכשיר אלקטרוני אני פותחת מיד אני שומעת כדורגל. הטלביזיה הפכה להיות מוקצה מחמת מיאוס. כל מה שניתן לצפות בה זה שידורים ישירים מקטאר, שידורים חוזרים מקטאר או יותר גרוע פרשנים פוליטיים שעסוקים כל היום באופן חוזר ומעצבן במשא ומתן והדילים הנרקמים לצורך הקמת הממשלה. עדיף לא לפתוח. המחשב נפתח עם הודעות מהמשחק האחרון והפלאפון בכלל מזמזם כל הזמן עם הודעות מתפרצות על הפריצה האחרונה במגרש והשער שהובקע. בקיצור ממש גשם של כדורים כי גשם אמיתי לא מצליח להבקיע אצלנו.
אני לא חובבת כדורגל. למען האמת לא חובבת צפייה בכמעט אף ספורט. לא מעניינת אותי הריצה אחרי הכדור על כל צורותיו וגדליו. גם כשלוויתי את בכורי למשחקי הכדורסל מכתה א' ועד שהוא הוציא רישיון, לא ממש התעניינתי במשחק. עשיתי את עצמי מתלהבת בעיקר כדי לרצות את הילד. ראית את הסל שקלעתי? בטח, היה מדהים. לא ראיתי ולא בטיח. קראתי, בהיתי, דיברתי בטלפון והשתדלתי להתרחק מהריחות המזעזעים שהיו באזור השחקנים. כשהוא התחיל לשחק פוטבול אמריקאי נסענו לכמה משחקים. פה הייתה לי סיבה אמיתית לחוסר הההתלהבות, לא הבנתי שום דבר ממה שהלך על המגרש. מדובר במשחק עם חוקים מוזרים ומילים לא מובנות כמו יארדים, טאצדאון ועוד. הראנו התלהבות ולא שבנו למגרש. אנחנו משפחה ספורטיבית, זאת אומרת הגברים שבנינו מאוד אוהבים ספורט. כל אחד ואהבותיו אבל איכשהו הכדורגל לא נכנס לקטגוריה של ההתעניינות המשפחתית. שר החוץ, הס מלהגיד מתעב את המשחק, כן יש כאלו בעולמינו לא צריך להזדעזע. גם הילדים מתלהבים מינוס. אם יש מפגשים חברתיים בגלל המשחקים זה בהחלט סיבה למסיבה, אבל אף אחד מהם לא ממש מכור. אני שומעת על משברים משפחתיים שלמים בעקבות החודש המוזר הזה. גברים שפתאום חוזרים הביתה מוקדם ישר לסלון עם בירות וגרעינים. נשים המתקבצות בחבורות חבורות ויוצאות להופעות, מסעדות ומסעות קניות עתירות ממון. ממש מדינה במשבר. אף אחד לא מתעניין יתר על המידה בנעשה סביבנו כולל מינויים הזויים בממשלה העתידית. החדשות הכי חשובות עכשיו הן שארגנטינה עם מסי עלו לאיזה חלק מהגמר ואמבפה הצרפתי הבקיע צמד גולים ובעזרתו גם צרפת מעפילה לאן שהו. מרוב חשיפה אני שרה את המונדיאל ושמות השחקנים מוכרים לי כמעט כמו ח.נ. ביאליק או מ.י.ק.י. ברקוביץ. ככה זה פשוט אי אפשר להתחמק. גם אני נכנעתי לבליץ התקשורתי. לא משנה כמה ניסיתי להתעלם בסוף משהו נקלט.
בשבת היינו בבית קפה ובמקרה פגשנו שם חבר. שמחת הפגישה הופרעה במחאות הצופים. מסתבר שאין בית קפה המכבד את עצמו שלא פותח מסך ענק של מיליון אינץ ומקרין עליו את המשחק הישיר. זוגות זוגות הם יושבים שם וצועקים או נאנחים במקומות הנכונים. שמחת הפגישה העיבה והסתירה לצופים הנלהבים את המסך והתגובות היו בהתאם. יחד עם זאת לא הייתה בעיה למצוא שולחן בחלק האחורי של בית הקפה. שם אף אחד לא רצה לשבת כי לא רואים את המסך. הרווחנו.
אז מי תיהיה אלופת העולם. ארגנטינה של מסי? צרפת של טיירי ואמבפה או שמא אנגליה. יש המלחשים שגם ברזיל מועמדת וההולנדים של ואן חאל בכלל מלמדים את כולם כדור רגל מהו. מול כל הענקיות האלו אי אפשר בלי להזכיר את מרוקו, הפתעת האליפות, שטרם אמרה את המילה האחרונה שלה במונדיאל. למרות כל הידע ששפכתי בשורות האחרונות אני לא ממש מעניינת. אותי יותר מעניין אייך אפשר לשכור את נבחרת יפן שתנקה לי את הבית. אני בטוחה שאני לא היחידה שמצאה עניין בחדר ההלבשה של היפנים ולא מהסיבות המצופות. מודה שהתלהבתי והתרשמתי עמוקות מחדר ההלבשה המדוגם שהם השאירו והדובדבן שבקצפת היו עגורי הנייר שהושארו כקישוט. באותו הרגע נגמרה בשבילי האליפות. אף קבוצה לא יכולה להתחרות בחוש האסטתי של היפנים. קדימה יפן!!!
דצמבר 2022