לעיתים יש יתרון להיות עם מסיכה על הפנים. כבר שנתיים שאנחנו לא מסירים אותה. אנחנו מוקפים במסיכות. בכיסים, בתיק של העבודה, בתיק השני, במעיל, בג'קט, על השולחן בעבודה, באוטו. אין מקום שלא מוצאים בו מסיכה. מהיום, מאתמול, מלפני שבוע. מסכות על העצים, זרוקות ברחוב, מתעופפות ברוח. מסיכות מגוונות בשלל צבעים. בתחילת הקורונה המסיכות היו יקרות ערך. הזמנו ממישהו שמכיר מישהו שיביא לנו עד הבית, ממש בשושו. המחיר היה בשמים ואנחנו הקפדנו קלה כחמורה. החבילה של המסיכות עמדה בכניסה לבית ליד ערימת הכפפות ובקבוקי האלכוג'ל. כל פעם שחזרנו הביתה זרקנו את המסיכה, את הכפפות וחיטאנו את הידיים. באחת הפעמים הנדירות בסגר הראשון הגעתי לאחד הפארמים, התפתיתי וקניתי שקית של ארבע מסיכות ורודות עם פרחים. המחיר היה לא הגיוני אבל לפעמים צריך להתפנק. מאז הרבה דברים השתנו. המחירים ירדו לריצפה. מחליפים אותה לעיתים רחוקות. אפשר להתאים אותה לבגדים או לנעלים. היא אדומה, צהובה או פרחונית ולעיתים אפילו מנומרת. ממש אקססורי חובה.
אפשר לחלק את האנשים לפי המסיכות שלהם. יש את המקפידים. הם עוטים את המסיכה האולטימטיבית N95 , משדרים לסביבה רצינות וזהירות. יש את הרגילים. הם זורקים על עצמם בנון שלנטיות מסיכה שחורה שהולכת עם כל דבר. המסיכה מכסה קצת מהאף ואת הפה, הרבה קלאס באפס מאמץ. יש את המתריסים. הם עוטים את המסיכה על הסנטר. מאתגרים את הסביבה להעיר להם. אם העזת להעיר עכשיו תקבלי מבול של עובדות ודעות למה לא צריך לעטות מסיכה. באמא שלכם תשימו את המסיכה ותפסיקו לחפור. יש את המשקיעים. הם עוטים מסיכות מבד שהשכנה ממול תפרה או שהזמינו מדוד עלי. המסיכות צבעוניות עם ציורים של כלב או של פרצוף שמוציא לשון. אנשים מאושרים.
השבוע אני והמסיכה ביקרנו בסופר. מאורע נדיר לכשעצמו כי שר החוץ אחראי בלעדי על הקניות. הסתובבתי בין המדפים וממש מולי נתקלתי באמא 'של'. אחד הילדים שלה למד עם אחד הילדים שלי. מכירות. ביקרנו בבית אחת של השנייה. הילדים היו חברים. אז נכון שמאז כבר עברו אי אלו שנים אבל אני מיד זיהיתי אותה. היא לא. או שכן, אבל העדיפה להתעלם והמשיכה בדרכה. חשתי הקלה מידית. איזה כייף. נחסכו ממני כמה דקות של שיחת נימוס מיותרת. היינו אומרות שלום, מחייכות בעיניים ושואלות לשלום הילדים. היא לא ממש הייתה מתעניינת בשלי ואני ממש לא מתעניינת בשלה. המסיכה הצילה את המצב, לא מזהים. מסתתרים. לא הרחקתי לכת ומולי פסעה מעדנות עוד אמא 'של'. היא הייתה ללא מסיכה. ממש בכניסה לסופר. ואני חייכתי לעצמי בתוך המסיכה. הפעם החיוך היה של שימחה לאיד. היו לי סיבות. טובות. אחד הילדים שלה הציק קשות לאחד הילדים שלי. היו שיחות שלא ממש עזרו כי היא לא טרחה להתערב. אז למה חייכתי? כי היא נראתה פח. מה לעשות גם זו שמחה. צריך ליהנות גם מדברים קטנים.
יצאתי מהסופר עם כמה תובנות לגבי המסיכות. כולנו עוטים מסיכות עוד הרבה לפני הקורונה. מסכות וירטואליות. למדנו להסתיר את מה שאנחנו חושבים ולשחק אותה מנומסים. רוב הזמן מה שרואים כלפי חוץ הוא לא מה שאנחנו חושבים באמת. והנה הגיעה הקורונה והסרנו את המסיכות. עכשיו כאשר הפנים מוסתרות אפשר לנוח. לא חייבים להתעניין אם לא מעניין. אפשר פשוט להיות ולא להיות. מקשיבים בכאילו תוך כדי תכנון ארוחת הערב של יום שישי. מידי פעם מוציאים אנחת התעניינות ומבלי לשים לב הארוחה כבר מוכנה. עכשיו אפשר לעבור לרשימת הקניות. אם מישהו ממש מעצבן אפשר לעשות פרצופים מתחת למסיכה ואפילו לקלל בשקט. הכל אפשרי כשהמסיכה על הפנים. אין דין ואין דיין למה שמסתתר מאחורי המסיכה. יש שמועה שמתי שהוא בעתיד הלא נראה לעין נסיר את המסיכות. נוכל לנשום חופשי ללא פחד. המשקפים לא יתמלאו אדים ונוכל לזהות אחד את השני. או שאולי לא.
ינואר 2022