השבוע אם לא ידעתם היה יום המורה. אחת ההצעות להבעת הערכה למורים אהובים הייתה לשלוח אליהם מכתב. זה המכתב שלי. מכתב לשלושה מורים. הייתי ילדה חננה. הכנתי שיעורי בית, הקשבתי בשיעורים, לא הפרעתי, בקיצור רגילה על גבול המשעממת. אהבתי ללמוד. לא את הכל אבל את הרוב. הכי אהבתי באופן לא מפתיע ספרות והיסטוריה. כבוגרת מערכת החינוך מורים הקיפו אותי מגיל שש. אני זוכרת את כל המורים שלי מכתה א' עד סוף יב'. היו כמה שהשאירו בי חותם.
סימה אוסטורליץ הייתה המחנכת שלי בכיתה ה' ו ו'. למדתי בבי"ס זבולוני ברכסים. המנהגים שם היו שונים מאלו שהייתי רגילה להם בטבעון. היה מסדר בוקר לכל בית הספר, קמנו למורה כשהיא נכנסה וקראנו לה מורתי. היא לימדה אותנו כמעט הכל. הכי אהבתי את ימי שישי כשהיא הקריאה לנו סיפור בהמשכים. אהבתי להקשיב לה ולנדוד במחשבות. בסיום כיתה ו' הצגנו את המחזמר 'זרעים של מסטיק'. אצל סימה לא היו שחקנים ראשיים, כולנו שרנו ושיחקנו. נהנו. עד היום אני זוכרת בע"פ את רוב השירים ששרנו אז. מורה שכייף להיזכר בה.
ויטה לוי הייתה המחנכת שלי בתיכון וגם המורה לספרות. היא נהגה להקריא שירים בהתלהבות רבה. אלתרמן, טשרנחובסקי וגם אורי צבי גרינברג. ניתחנו שירים וניסינו להבין את המסר החבוי. למדנו להכיר את האנשים שמאחורי השירים או הסיפורים. מסתבר שלסיפור האישי יש משמעות. דעותיה הפוליטיות של ויטה היו ידועות ואהבנו להתווכח איתה. היא אתגרה אותנו. הייתה לה נוכחות ומשמעות. ספרות היה יותר משיעור ספרות. למדנו לחשוב. היא הייתה מורה אמיתית.
מורה נוסף בתיכון היה בליץ. הוא לימד אותי היסטוריה. השם האמיתי שלו היה אריה שטרום. הוא היה מגיע כל יום לטבעון מחיפה. נהג להסתובב עם תיק מורה גדול ושני סלי שוק ריקים. השמועה אמרה שהוא עובר בשוק בדרך חזרה הביתה. לא ממש ידענו למה קראו לו בליץ. היו ניחושים שזה קיצור של 'בלי ציון' כי הוא היה קמצן בציונים. היו שמועות אחרות על דמיון לאיזה פושע, אבל אף פעם לא הגענו לשורש האמת לגבי הסיפור שמאחורי השם. היינו קבוצה קטנה שלמדה היסטוריה מורחב. נדדנו איתו ברחבי העולם, ניסינו להבין מהלכי מלחמה, להבין את מהלך ההיסטוריה. בכל שיעור הוא היה רושם על הלוח את נושא השיעור. ברוב השיעורים הדיונים הרחיקו אותנו מהנושא. התווכחנו, הבענו דעות. הוא לא דרש מאיתנו לשנן תאריכים. להפך, לדעתו זה ממש לא חשוב הדיוק של התאריך. מה שחשוב זה שנפתח אוזניים ונאמץ את המוח שבניהם. היה לו חשוב שנקרא בספרים וננסה להבין את התמונה הגדולה. למדנו שלכל דבר הייתה עילה והייתה סיבה. קראתי את ספרי ההיסטוריה כאילו היו ספרי קריאה. חיכיתי לשיעורים. בליץ כבש אותנו באהבת ההיסטוריה שלו. אנחנו החזרנו לו אהבה והערכה. הקפדנו לקנות לו מתנה בכל סיום שנה. ספר כמובן. לא עשינו זאת למורים אחרים. הוא היה מיוחד.
הרבה דברים השתנו מאז. הדור השתנה. הילדים שלי כבר לא התייחסו למורים שלהם באותה יראת כבוד שאנחנו חונכנו עליה. גם להם היו מורים טובים. לא כולם, חלקם. היו שהעדפתי שלא יקלקלו לי את הילדים והיו שדווקא שמחתי על היותם. ראיתי אותם בעיני כאימא, עיניים ביקורתיות ומגינות. לא יודעת עד כמה הילדים יסכימו איתי בדעותיי על המורים שלהם. ניראה לי שקשה היום להניח את דעתם של הילדים. הם הרבה יותר ביקורתיים מאיתנו, לא תמיד בצדק. אני מוצאת שיש חשיבות להיכרות עם מורים טובים. עם מנטורים. עם אנשים שיכולים להעביר לך מחכמתם ומניסיון החיים שלהם. מורים טובים יכולים להיות משמעותיים וללכת איתך ולצידך בחיים. אני שמחה שהיו לי מורים כאלו.
דצמבר 2020