כל בוקר אני מקבלת את אותה ההחלטה. ממחר דיאטה. אני מתעוררת, יוצאת מהמיטה, מתקלחת ונעמדת מול הארון. עד כאן הכול סטנדרטי. הבעיה מופיעה ומתיישבת במלוא כובדה כאשר אני מתחילה ללבוש את מה שבחרתי. פתאום החולצה קצת צפופה, המכנסיים לא נסגרות, השילוב שאהבתי לפני כמה חודשים ניראה קצת לא מתאים. דיכאון המוות. שוב עליתי? למה??? התיסכול והעצבים עולים וגואים. זה בטח מהעוגה שאכלתי אתמול. בשבת ממש התחזרתי. למה אני לא יודעת לסתום את הפה? זהו ממחר דיאטה! החברות טוענות שאין לי בכלל זכות דיבור בנושא. המשמנים שלי לא ראויים לדיון שלא לדבר על בכי ונהי. "את שמנה? תסתכלי עלי ותשווי" משפט שחוזר על עצמו בוורסיה זו או אחרת. הבעיה היא שאני משווה את עצמי לעצמי. פעם באמת הייתי רזה, אפילו מאוד. עם השנים הקילוגרמים התווספו. אז אולי אני יותר רזה מחלק מחברותיי או מהסובבים אותי אבל אני 20 קג יותר ממה שהייתי לפני 20 שנה. לפי הקצב הזה של קילו בשנה העתיד לא ניראה מבטיח.
בתור נערה הייתי בתת משקל. גבהתי וגבהתי עד ל 167 ס"מ אבל המשקל נותר בסביבות 40 ק"ג. הייתי רזה, התלבשתי זרוק פלוס, השיער היה קצר אז מה הפלא שהיו שהתווכחו אם אני בן או בת? אמא שלי החליטה שאי אפשר להמשיך כך ובעצה אחת עם רופאת המשפחה הוחלט שאני צריכה לקבל זריקות של ויטמינים. קיבלתי, תוך חודש עליתי 10 ק"ג. סיוט. מאז התיאבון שלי רק עולה ועולה והמשקל מחרה ומחזיק אחריו. כמובן שלגיל יש משמעות. עד גיל 40 שמרתי על אותו המשקל ללא קשר למה שאכלתי ואכלתי המון. ההורמונים שהתחילו להיעלם ככל שהתבגרתי יצרו בגוף ריק שהתמלא בעזרת הקילוגרמים שהחליטו להישאר איתי. בשיח היומי שלי איתם הם הודיעו לי חד משמעית שהם פה לתמיד. לא הולכים לשום מקום. ניראה אותך מצליחה להיפטר מאיתנו. ניסיתי ואני עדין מנסה להיפטר מהם. אני מכירה את כל החוקים והשיטות כיצד להיפטר מהשומן המצטבר. בעיקר את החוק שאומר שכמה שנכנס צריך גם לצאת. אני מתעמלת. שותה קפה בלי סוכר. אוכלת יחסית בריא. מידי פעם חוטאת בעוגה או שתים או שלוש.... בפייס, שכנראה עוקב אחר המשקל שלי מופיעות כל הזמן פרסומות לדיאטה הכי טובה. שייקים של פירות, דש, DAY 2 , שומרי משקל ועוד ועוד. אבל כל זה לא עוזר כשהמכנסיים לא ניסגרות עלי בבוקר.... מהר מאוד הבנתי שהבעיה היא המוח שלי. הוא רגיל לדלית הרזה. אף אחד לא סיפר לו שהימים האלו חלפו להם. בינינו אני לא מתכוונת לספר לו. לפחות 'מישהו' חושב שאני רזה. אז מה עושים? משתדלים לסתום את הפה. לא להתחזר. להוציא קצת מרץ בחדר כושר והכי חשוב - להתאים את הבגדים למשקל!!!!! להבין שהמידה הנוכחית היא לא סוף העולם. יש בגדים לכל מידה. הנקודה הכי חשובה היא להתלבש לפי המידה הנוכחית ולא לפי המידה של פעם. בנושא הזה יש לפעול לפי עצתה הידועה של ורדה : הבגד לוחץ? קצת צפוף בחזה? החריץ מציץ? תעיפי אותו!!!!! לא שומרים בגדים מהתקופה הרזה, גם כך הארון עמוס.
לאור ההחלטה כבדת המשקל שאני מקבלת חדשות לפרקים והפתיחה החוזרת ונישנית בדיאטה לצד חוסר ההצלחה הגעתי למסקנה חד משמעית: אני נמוכה מידי למשקל שלי. זהו. אין מה לעשות. חסרים לי כמה סנטימטרים ולזה אין טיפול. התסכול בין אייך שאנחנו רוצות להיות לבין אייך שאנחנו באמת ילווה אותנו עד אין קץ. אי לכך צריך לדעת לחיות בשלום עם הצמיג שצמח לו בבטן, הירכיים הניצמדות וללא קשר גם עם הפנים הנישמטות והקמטים המבצבצים. היה לא פשוט לאסוף לאורך השנים את החוסר מושלמות המושלם הזה וזה מה יש. אז כמו כל יום ממחר דיאטה.
נובמבר 2020