לפני חודש ביום שישי בבוקר זה קרה בפעם הראשונה. קמתי וכמו בכל יום הוא היה הראשון שניגשתי אליו. לתדהמתי הוא לא הגיב. שקט, דממה. ניסיתי הכל ושום דבר לא עזר. הרגשתי אבודה, חסרת אונים. לא ידעתי אייך אוכל להמשיך את היום בלעדיו. ככה פתאום הטלפון שבק חיים ואני נשארתי בלי עתיד בלי תקוה בלי חלום. שר החוץ היה הראשון שהתעשת, שלף את מכשירו הישן ועשה החלפות. הצפצוף הגואל נשמע והצבע חזר לי ללחיים. נכון שלא הכל עלה אבל עצם העובדה שהמכשיר חזר למקומו הקבוע ביד שלי, יחד עם האפשרות לבצע פעולות חיים בסיסיות הרגיע אותי.
כל אותו הסופ"ש העברתי את המכשיר הדומם לכל יודעי הדבר בסביבתי, הווה אומר צעירים מתחת לגיל 30 והם ניסו להבין מה הבעיה אבל יוק. השלב הבא היה אשפוז במעבדה. הדיאגנוזה הייתה כשל חמור בין משהו למשהו. בלית ברירה שילמתי על שקר כלשהו שאומר: לא נשלח לך את הטלפון למקום אחר ונתקן על המקום כי יש למכשיר אחריות אבל אנחנו גנבים. המכשיר תוקן ואני יצאתי לדרכי עצבנית מצד אחד ומאושרת מהצד השני. חלף לו חודש בו בילנו יחד בנעימים ובאופן פתאומי אתמול בצהריים בלי הכנה מוקדמת הוא נדם שוב. כל אותו הבוקר המסכן לא נח שניה. הודעות, מיילים, שיחות, סוס עבודה אמיתי ואז זה קרה. מאחר ואני כבר למודת נסיון התחלתי שוב את התהליך. היו נסיונות החייאה קצרים, חיפוש הוראות הפעלה מיוחדות בגוגל, לא עזר. שמרתי על קור רוח. הייתי רחוקה מהמשרד אבל למזלי לא לבד. הטלפון של החברה נכנס לפעולה והודעות הכוללות הרמת דגל לבן נשלחו לכל האנשים החשובים וכמובן לשר החוץ שמספר הטלפון שלו הוא היחידי שאני זוכרת בעל פה.
אין ברירה צריך להגיע בדחיפות לעיר הלא קרובה, למרכז השירות לפלאפונים מקולקלים כדי לטפל בבעיה. מעניין אם גם הפעם הם ימציאו איזה סיבה עלומה כדי ששוב אשלם להם על תיקון מהיר ומקומי. נראה לי יותר הגיוני שמדובר במצב סופני ונאלץ להיפרד. רק המחשבה על הנסיעה לשם מעצבנת אותי. בפעם הקודמת הגעתי שעה לפני הפתיחה כדי לא לחכות שעה בתור. הגיוני סך הכל. לא חיכיתי אבל בת התשחורת עם הלק ג'ל והציפורניים באורך הגלות שקיבלה את פני הסתכלה עלי בבוז תהומי ושאלה מה הבעיה? מבלי לחכות לתשובה היא התנפלה על הבחורה שלידה. מתוך השיחה הבנתי שבעלת הציפורניים הארוכות היא המנהלת. הבחורה לידה הודיעה לה כנראה כמה דקות קודם שהיא לא מגיעה מחר. המנהלת הדגולה בחרה את הזמן הכי מתאים כאשר לקוחה יושבת מולה להודיע לשניה שאין מצב שהיא לא מגיעה מחר ולא מעניין אותה הבדיקות ושתמצא זמן אחר לעשות אותם. ככה בארסיות מוחלטת ובעצבים תוך כדי שהיא מחזיקה את המכשיר שלי שבוי בידיה המסוכנות. הייתי בהלם, אני שקשה לסתום לי את הפה נדהמתי מהיכולת המילולית שלה שלא פסקה ועברה לבחור שישב מצידה השני ושיחק בטלפון. למה אתה לא מקבל קהל, תזיז תתחת ועוד כמה פנינים כולל תנועות יאללה יאללה ביד המצופרנת.
כאשר אבדנו אבדנו ובלית ברירה קמתי הבוקר מוקדם מהרגיל. שמתי פעמי לבושה בחליפת האיומים, לעיר האורות פתח תקוה. בהגיעי למקום הבנתי שלא רק הטלפון נדם אלא גם הזיכרון שלי נעלם יחד איתו. המכשיר החולה נשכח בבית. נראה לי שפרויד התערב ובתת מודע לא רציתי להפקיר את המכשיר היקר לליבי באותו מקום. ישבתי המומה מהאירוע והרהרתי. הגעתי לשלוש מסקנות: 1. טוב ששכחתי ואולי עדיף לברר ביום א' עם צוות הפלאפוניה מה לעשות. 2. זה הזמן לבצע את התיכנון המקורי ליום זה ולבדוק האם יש לי פנצ'ר בגלגל או שהמכונית סתם מודיעה לי אחת לכמה ימים שחסר אוויר בגלגל (היה ותוקן). 3. חשוב שלהטעין את הזיכרון שלי במנותק מהטלפון למרות שאני לא בטוחה שזה אפשרי......
דצמבר 2022