בשבוע הבא ממש שנייה לפני ארוחות השחיתות של שבועות אני יוצאת עם עוד 4 בנות דודה למסעדה. אנחנו חוגגות שישים לאחת מהחבורה המשפחתית הזו ושמחות תמיד לכל הזדמנות לצאת ולאכול מבלי לטרוח. באישור ההזמנה שמתי לב שהמסעדה המפונפנת אליה אנחנו שמות פעמינו מגדירה את עצמה כפיוז'ן אסייתי. שילוב המילים האלו שלחו אותי מיד לעברי כמכורה למסעדות סיניות, טרנד שפס מהעולם ולא ישוב. להפך, היום כל מסעדה בוחרת היטב את ההגדרה שלה כדי שחס וחלילה לא יחברו אותה לסיניות של פעם. כך חלפה לה תקופה וכל מה שנותר לי זה להעלות זיכרונות ולהתגעגע.
ליד הבית של החוגגת ואחיותיה הייתה המסעדה הסינית הראשונה שהכרתי. היא שכנה בתוך חורשה בפאתי טבעון ליד איזה אתר קמפינג שבאופן מפתיע היה שם. המוטו של המסעדה היה אדום, חשוך ושונה. המפות היו בצבע אדום שתאמו את צבע הרוטב התעשייתי שליווה את האגרולים שהיו נהדרים. היו שם נברשות עגולות מנייר ותמונות או שטיחונים על הקירות עם כתב סיני וגדילים, כי זה היה אז הסטייל של מסעדות סיניות. התפריט כלל ברוז מתוק, ספריבס, עוף חמוץ מתוק, מרק וון טון ועוד מאכלים שחינכו אותנו להאמין שהם מסין. אני שגדלתי על ברכי יוכ מיט לוקשען (מרק עוף עם אטריות) הרגשתי ממש מיוחדת וקוסמופוליטית כשישבתי שם בדייט עם החבר. אכלנו בזהירות, טעמנו כל ביס ושילמנו ממיטב כספינו.
הפתיחה הזו הייתה כל כך מהנה שבמהלך השנים ביליתי לא מעט במסעדות סיניות. בדרך כלל לא התאכזבתי כי האוכל היה פשוט טעים. היו שם תמיד כל מיני מנות עם טעמים מיוחדים ושמות מרתקים. מרקים עם כל מיני ירקות ששטו למעלה והבון טון היו עוגיות המזל המשמימות שתמיד חיכנו להם. טעימות הן לא אבל עדין שברנו אותן בהנאה וקראנו בשקיקה את גזירון הנייר עם המשפטים בסגנון בזוקה "בעוד חמישים שנה תגיעי לירח" או "מחר תיפגשי אדם אהוב". בנאלי ומהנה.
אבל, כמו כל דבר טוב גם הטרנד הזה הגיע לסופו העצוב. פתאום החלו להישמע טענות שזה לא באמת מסעדות סיניות ושבסין לא אוכלים כזה אוכל. אנשים יודעי דבר גילו את אוזנינו שמדובר בהכלאה של מאכלים מהמזרח שעברו דרך ארה"ב והותאמו לטעם הישראלי. לאט לאט המסעדות שכל כך אהבתי החלו להיעלם מנוף ארצינו. במקביל, צצו בכל קרן רחוב, ממש כפטריות לאחר הגשם מסעדות אסיתיות אחרות. החך הכל כך מעודן שלי החל לטעום סושי, ראמן, אטריות שעועית, ועוד כהנה וכהנה מאכלים עם שיוך אותנטי לארץ מוצאם. הרבה מהמנות החדשות הגיעו מיפן, תאילנד ויאטנאם וגם קצת מסין ואני למרות השינוי בשמות ובהגדרות עדין שומרת אמונים לטעמים מהמזרח. אין כמו ראמן טוב שגורם לביטני נחת וקורת רוח.
לדאבוני מכל האזור הזה הייתי בנתיים רק בתאילנד. האוכל שם היה מופלא, כל מיני פירות, ירקות, דגים, בשר של כל מיני חיות נמוכות מבושל עם קרם קוקוס או בלי. נבטים, למון גראס, הרבה כוסברה וקצת יותר מידי חריף אבל שרדתי. להפתעתי הסתבר לי שהתאילנדים מגישים בארוחת הבוקר בין היתר גם מרק. פולניה זה בעצם שם, איזה כייף לאכול יוכ מיט לוקשען בוקר צהריים וערב. ממש כמו שהורגלתי בילדותי אבל הפעם קצת יותר משודרג. מדובר במלאכת מחשבת של טעמים שלא מהעולם המוכר לי עם כל מיני תוספות שלא היו במרק בביתי. בצ'אנג מאי נכנסנו למסעדה קטנה באיזה סמטה צדדית שהכילה לא יותר מ 4 שולחנות. לאחר דיונים וניסיונות להבין מה בתפריט הזמנו סוג של מרק, כנראה טום יאם, אבל באותה מידה זה יכול היה להיות כל שם אחר. חזרנו לשם שוב כי המרק היה מעולה. מסתבר שאפשר לצאת ולהגיע למחוזות רחוקים ואקזוטיים אבל קשה להוציא ממני וכנראה גם מישראלים אחרים את הרצון לאכול בדרך זו או אחרת מרק עם איטריות.
מאי 2023