השבוע היו לי רגעים אמוציונליים. בדרך כלל הדברים הרגשיים עוברים לידי אבל מידי פעם יש טריגרים קטנים שלוחצים במקומות הנכונים וזה מרגיש רע. הבית של הורי מושכר. מדובר בבית ישן חצי מתפרק שעבר כבר כמה וכמה שיפוצים. כשעברנו למושב, הבית היה קטן ובקושי הספיק לכולנו. ברבות השנים הורי הרחיבו אותו ונוסף לבית חלק גדול עם מטבח וסלון. בכפר חסידים יש מושג שאומר האדמה עובדת. כל הזמן נפערים סדקים בכבישים ובבתים. כך גם בבית הורי. מידי פעם כשהסדקים כבר היו בולטים מידי, אמא הרימה את קולה כשופר ואבא היה נוטל את כלי עבודתו ומשפצר את הבית. מוסיף כאן מוריד שם ותמיד באופן מוצלח ביותר. מי אם לא הוא לטיפול עדין וכירורגי כזה. הוא היה טייח אומן, אם יש דבר כזה. לאחר מותם ערכנו בבית שיפוץ גדול, יחסית. החלפנו את שירותי האורחים, סתמנו חורים, צבענו ניקינו ויאללה להשכרה. השכרנו את הבית ונדהמנו לגלות עד כמה אנשים יכולים להרוס. הפנמתי שאין טעם לצפות ליותר מידי אבל זה לוחץ.
השוכר הראשון היה אדם שאהב למתוח גבולות, בלשון עדינה. הוא ומשפחתו התייחסו לבית כאילו שמדובר במלון בתורכיה שצריך לקחת הביתה את המגבות, המצעים והברזים, ודי לחכימא ברמיזא. מעבר לבית הוא גם ניסה להשתמש במים החקלאיים, ב"טעות", ועוד כהנה וכהנה. השוכרת השנייה ניקתה, שיפצרה, הגיפה את התריסים ונעלמה. לאחר חצי שנה היא הודיעה שזהו לא מתאים לה. נפרדנו והגיעה המשפחה השלישית והנוכחית. לא שומעים מהם יותר מידי וטוב שכך. לאחר רעידות האדמה האחרונות הסתבר ששוב נוצרו סדקים בכל מיני מקומות וצריך שיפוצון. אז החלטנו שנוסעים לראות ולסגור עם מר שיפוץ. בדרך לשם הקשבתי לשירים ברדיו. באופן מפתיע ואולי לא, התנגן ברדיו שיר שכמעט ולא שומעים. 'אלוהיי' של שלמה ארצי ששר אותו עם אברהם טל. השיר הזה מלווה את הסרט שצילמנו על המסע של אבא שלי בתקופת השואה. בפעמים הנדירות שאני שומעת את השיר כל הזיכרונות צפים ועולים. לא פשוט. והנה אני בדרך לבית הורי שומעת את השיר. התזמון הפתיע אותי. הכניסה לבית הייתה מערערת. אנשים זרים גרים בבית שלי אבל יש להם אהבות אחרות, הרגלים אחרים והתנהגות שונה לגמרי. קשה להסביר אבל זה הכעיס אותי. הבלגן, החוסר אכפתיות, החצר המוזנחת. הם יודעים שזה לא הבית שלהם וזה ניכר בהתנהגותם. ישבתי בחוץ והרהרתי. אחד הדברים שאפיין יותר מכל את אמא שלי היה ניקיון. הבית היה מבריק, החצר קצת פחות אבל כשהיא הזדקנה היא פתחה במלחמה עם העלים. לא היה מצב שיהיה עלה אחד על השביל או על הכביש. העצים גדלו כל כך והעלים נופלים בלי שאף אחד אוסף אותם. הפרחים שהיא כל כך אהבה רמוסים ולא מטופחים. שיח הקאלות נעלם תחת אבנים וחצץ. הוורדים לא מוציאים אפילו פרח אחד. עץ הלימון שמניב כמויות אדירות של פרי עומד עזוב ושמוט ענפים. אף אחד לא קוטף את הלימונים כדי להכין לנו לימונדה. הלימונים נרקבים על העץ וכך ניראה הכל מסביב.
קשה ליצור את ההפרדה בין אז לעכשיו. קשה להתנתק ולא להרגיש עצב. ההורים שניהם כבר לא איתנו מספר שנים. אנחנו מנסים לשמר קצת מהדברים שמזכירים לנו אותם. הבית הוא מצבה הרוסה ומוזנחת. מיד כשיצאנו משם התקשרתי לאחותי. זו שגרה רחוק מעבר לים. הערתי אותה ותיארתי לה בדיכאון את מה שראיתי. צחקנו יחד צחוק עצוב על מה שנותר מהבית, העלינו זיכרונות ודיברנו על ההווה. עדיף לא להגיע ולא לראות. לשכוח להתעלם. אז נסענו משם, אני והעזר שאיתי, שר החוץ שמנהל את העניין ביד רמה ובזרוע נטויה, לאכול משהו טעים ב'נדב קינוחים'. להעביר את הטעם הרע שהביקור השאיר לנו בפה ובלב.
"מסע כזה של שנים רבות
הוא מתחיל ביום שבו אבי חיבק אותי
והיה שם אור והרגשתי טוב
מי זה אלוהי
שאלתי אז את אחותי
אז לא פלא שכלום לא פשוט
וכלום לא מושלם
כמו בריאת העולם"
מרץ 2022
.