ביום העצמאות אנחנו חוגגים את יכולתנו לאכול כמה שיותר. עצמאותנו נמדדת בכמות האוכל שמונחת על השולחן. פעם החגיגות היו צנועות הרבה יותר. כמיטב החגים גם בחג הזה נהגנו לאכול אבל מלבד 'על האש' לא היה יחוד ביום הזה. אין מאכל פולני /תימני שמייחד את החג. זהו חג ישראלי ללא מסורת מהגולה. עם השנים נוצרו מסורות שקשורות בעיקר לבשר. תורות שלמות נכתבו על הסטייקים והקבבים שמועלים לעולה ביום הזה. התורים בקצביות נמשכים כמעט כמו בתור לאיקאה לאחר הקורונה.
הזיכרונות שיש לי מימי העצמאות מוזרים ביותר. מועטים וממש נשכחים. באופן מפתיע אני זוכרת הסתובבות ברחובות עמוסי בני אדם בתל אביב. בלון שנתלה לנו על היד ומשך אותנו כלפי מעלה. שמלה לבנה. זיכרונות נוספים מפיקניקים עם ההורים וחברים ביערות הסביבה. משחקים שכללו קפיצות בתוך שקי קמח ישנים וריצה עם ביצה קשה על כף. היה גם אוכל. הרבה אוכל שכלל סלט תפוחי אדמה, כנפיים על האש ומידי פעם סטייק בטעם של גומי. הבשר במשפחה שלי כלל כמעט תמיד עוף על צורותיו וחלקיו וגם חלקי פנים של הפרה כמו ראות. סטייקים לא נראו על שולחננו ואם נראו היה עדיף שיישארו בסופר.
כשעברנו לכפר אבא רצה שיהיו לו לול ורפת. חלומות של טייח שהחליט להיות מושבניק. הוא התחיל בקטן. ניקה את הרפת הישנה שעמדה מוזנחת הרבה שנים ליד הבית שקנינו וקנה את העגל הראשון. העגל הסתבר היה עם מום בחייך העליון. הוא לא ממש הצליח לאכול. העגל השני היה בריא. את רוב היום בילינו בלהאכיל את העגל החולה ואבא הבין שזה לא כ"כ פשוט לגדל עגלים. הלול שאבא הקים גם לא התגלה כהצלחה יתרה. היו תרנגולות שמהר מאוד שוחררו מהחצר המגודרת שלהן והסתובבו בשטח שמסביב לבית. את הביצים שהן הטילו היינו צריכים לחפש במחבואים שהן הקימו, תוך כדי שאנחנו נזהרים מלדרוך על הלשלשת שהן הותירו אחריהן בכל פינה בחצר. הביצים היו גדולות ונהדרות אבל הלכלוך והרעש לא הצדיקו את הרווחים. את העגלים מכרנו ואת הלול אכלנו. אולי משם אהבתנו למאכלי עוף.....
כיום, האוכל המונח על השולחן ביום העצמאות, מספיק להאכיל גדוד חיילים לאחר מסע כומתה. האיכות של המאכלים השתפרה עם השנים. כל אחת מביאה ממיטב תוצרתה. כל גבר בוחר את הסטייקים הכי מעודנים. יש שמכינים קבבים עם צנוברים. אחרים אמונים על השתייה החריפה וכמובן בל נישכח את הקינוחים. המהדרים מחלקים את החג לשניים. בערב החג נפגשים עם חברים לשירה בציבור עם כיבוד מפה ועד ירוחם. למחרת נפגשים עם המשפחה, אותה כמות כיבוד רק בלי השירה בציבור. בסיום היום אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים בסלון או יותר נכון מרוחים בסלון ומעכלים. נשבעים שזהו! בשנה הבאה נעשה חג צמחוני. אי אפשר עם כמויות הבשר הלא הגיוניות האלו. אנחנו כבר לא צעירים, עוד מעט ניכנס לקבוצת הסיכון של הקורונה. ממש קשישים.
כל כך צפויים ומהנים ימי העצמאות שלנו ופתאום סגר. מגיפה. אין זיקוקים. יושבים בבית. רואים את כל התוכניות בטלוויזיה. קצת שרים, קצת מעבירים ביקורת. השנה חגגנו רק עם המשפחה הגרעינית מינוס. בשר שנתחיו נבחרו אחד אחד ובאחוריו ישב מד חום. יין רוזה משובח, קרמבל תפוחי עץ ליד גלידה. אכלנו עד בלי די. כל כך דומה אבל כל כך שונה.
געגועים בזמן קורונה
מאי, 2020