שבוע לא פשוט עבר על כוחותינו. שלושה ימי חג זה פשוט התעללות בחסרי ישע. כל יום מפגש וארוחה. כל מפגש כזה מצריך בישולים אפילו אם קוראים לזה "ארוחת שאריות". כאילו באמת, ניראה לכם. בנוסף לשאריות והיו מלא, כל אחת הייתה חייבת להכין גם משהו חדש, טרי מהגז. אז מה היה לנו שם? יותר מידי מכל קצוות הגלות היהודית. מרק עוף עם קניידלך (נכון שלא פסח אבל חייבים) ליד קובה חמוסטה עם מרק אדום, גפילטע פיש לצד דגים חריפים וחלות מאפה בית. בשר צוואר לצד כל שאר חלקי הפרה. תרנגולת ליד כבשה, וגם ריבת חבושים כי מסתבר שיש עדות שלא אוכלים תפוח בדבש. היו גם קינוחים חובקי עולם כדוגמת טירמיסו וטארט טאטן לצד פחזניות וכמובן עוגת דבש. בקיצור לא היה חסר דבר מלבד עוד כמה קיבות לעכל את כל הארוחות. בסוף כל ארוחה התחברתי לבקבוק סודה עם מלא קרח ותפילה בלב שעד הלילה תחושת המלאות תעבור.
לצד האוכל הבלתי ניגמר היו גם שיחות על הרבה נושאים. דווקא על פוליטיקה לא התווכחנו. המשחק ידוע מראש וכבר אין חשק לדבר ולנסות לנחש אייך זה יסתיים הפעם. פשוט עצוב אז עדיף לא לדבר על זה. שיחה אחת נסבה על זיכרונות ועל האמת שבזיכרון. לכל אחד מאיתנו יש זיכרונות. לפחות לרובינו. שר החוץ למשל לא ממש זוכר פרטים מדויקים כמו שמות ואירועים. הוא זוכר בגדול שהיו לימודים, צבא, חתונה, ילדים וכן הלאה וכן הלאה. לא מתעכב על פרטים כמו חודש אבעבועות רוח של התאומים. כשאני מעלה זיכרון כזה או אחר יש לו הבעת תימהון על הפנים. באמת? מתי זה קרה? באותה שיחה דיברנו על כך שלכל אחד יש את הזיכרונות שלו. אי אפשר לשכנע שהזיכרון אינו מדויק. יש לנו תכונה שנקראת זיכרון סלקטיבי. באופן בלתי מודע אנחנו זוכרים רק חלק מהדברים. לא בהכרח אנחנו שוכחים את מה שאנחנו רוצים לשכוח. לעתים זה בדיוק ההפך ואנחנו זוכרים יותר מידי. אני למשל זוכרת בגדים. אני זוכרת מה שר החוץ לבש בפגישות הראשונות שלנו, האמת היה עדיף לשכוח. אני זוכרת את הבגדים של הילדים בכל מיני אירועים כולל כשהם היו תינוקות. יש לי זיכרון ביגדי. מוזר ולא אופייני. בכלל אני זוכרת הרבה כולל אירועים, מפגשים וגם שמות. באותה ארוחה משפחתית ולאחר שסיימנו לבלוס העלינו זיכרונות. נזכרנו בהורים שלנו, בפגישות המרובות ובאירועים משותפים. דיברנו על הבתים על החצרות, נזכרנו במאכלים מסוימים והיה מרתק להבין שאנחנו זוכרות קצת אחרת. היו זיכרונות זהים אבל היו גם זיכרונות שונים על אותם אירועים. אנחנו נאחזים בזיכרונות שלנו. מי רוצה שיבלבלו אותו עם זיכרונות של אנשים אחרים, למרות שיתכן מאוד שהם האמת. מה זה בכלל האמת הזו. הזיכרונות שלנו שומרים עלינו. יש לנו סיפור מסוים בראש והאמת יכולה לעתים להכאיב, אז אולי עדיף לזכור רק חלק או בכלל לא. אני חושבת על האמת העצובה שעלתה בשיחה. לא היה פשוט לשמוע למרות שהכרתי את הסיפור. אמנם מדובר על תקופה אחרת ויש הרגשה שאולי הדברים השתנו אבל לצערי יש דברים שלא משתנים.
אמא שלי הייתה אשה מאוד מעשית, תכונה שירשתי ממנה. הרגשות נשמרו לנכדים ולא לזיכרונות. היא סיפרה עובדות ולא נתנה לי לחפור יותר מידי במה היה ולמה. המנטרה שלה הייתה להסתכל קדימה ולעשות. אין סיבה לשבת סתם. מה שהיה היה. נראה לי שהילדים שלי ובכלל הסובבים אותי מקבלים ממני מנת יתר של זיכרונות וסיפורים. אני זוכרת ואוהבת להיזכר וגם לספר. בזה אני שונה ממנה. עכשיו כשיש עוד כמה חגים בפתח אני צריכה להפעיל את שרירי הזיכרון שלי ולנסות להיזכר בדברים ששווה לזכור - במאכלים שלה. הילדים רוצים שאני אשחזר אם לא את הכל אז לפחות את הקיגל שלה.
ספטמבר 2022