השנה חגגנו את חנוכה קצת אחרת. הדלקנו נרות רק פעמיים. הילדים גדלו, אין יותר חנוכיות מברגים וספלולי אלון שצריך להבעיר כל ערב. אין מסיבות של העבודה שבסופן בולסים סופגנייה תעשייתית מלאת שמן וריבה. הקורונה השפיעה (לטובה) על כמות הסופגניות שאכלתי השנה. כמות נמוכה לעומת שנים קודמות. ההימנעות ממפגשים המוניים, הדילמה לפני כל כניסה לקניונים ולחנויות ואייך לא המשקל והגיל כל אלו השפיעו על הצריכה הנמוכה. הקפדתי לא להתפתות לסופגניות עתירות קרם ופתיתי זהב אבל אכלתי ספינז'ים. סופגנייה ממוצא אחר. טעימה לא פחות. צריכה נמוכה אבל לא אפסית, בכל זאת חג.
בחנוכה המשפחה המורחבת שלי נהגה להתכנס למפגש מיוחד. האירוע היה מורכב ממספר אפיונים קבועים. 1. הגעה של כווווללללם . 2.כיבוד קל שכלל סלטים, נקניקים (שזה לקטע אחר), פיתות, ואייך לא סופגניות של מרגלית. 3. חלוקת דמי חנוכה. בתור כילדה האירוע הזה היה כייף גדול. התכנסנו כולם בבית זה או אחר. פגשנו את כל בני הדודים. סגרנו פערי מידע וקיבלנו הערות "בונות" מהדודות. בכל מפגש חנוכה דודה חנה ארגנה "הופעות". תופשים ילד שחלף ליד ומעלים אותו על כיסא. המסכן שר/מדקלם/מזייף שיר חנוכה ומיד מקבל הפתעה, בדרך כלל בצורת קרמבו מהשקית שלה עם צעקות עידוד וצהלות של כל הנוכחים. כולנו רצינו הפתעה אז הסכמנו ל"הופיע" בפני כולם. היינו המונים - כך הרגשתי. המקום היה עמוס לעייפה, כולם מסתובבים, אוכלים, ”מופיעים" ואז נכנסו הסופגניות הראשונות. דודה מרגלית הייתה ה-מומחית של הסופגניות. הבעיה הייתה שהן לא היו מצליחות לצאת מהמטבח. הסופגניות. לשם כך הייתה התארגנות של שמירה רצינית באזור הסופגניות. חלק מהדודות היו בתפקיד מטגנות ואחרות שומרות והודפות מהמטבח. כל סופגנייה שסיימה את הטיגון הושמה על המגש. חלקן היו בצורה הרגילה וחלקן בצורת שמונה בפנים ריבה (לא בכולן) ומעל אייך לא הבזקים של אבקת סוכר. כאשר המגש היה מתמלא אחת הדודות הייתה פורצת מהמטבח עם המגש כשהיד מורמת מעלה ומתקדמת מהר ובנחישות למרכז האירוע. בהגעה ליעד היד הייתה מורדת ותוך שנייה כל הסופגניות היו נעלמות. לא משנה כמה בצק הכינו מראש אף פעם לא היו מספיק סופגניות. כולם רצו עוד. הטעם שלהן עלה על כל סופגנייה מפונפנת שהבוטיקים למאפים למיניהם (מאפיות בעברית) ממציאות חדשות לבקרים. החלק השלישי של האירוע היה חלוקה ואיסוף דמי החנוכה. בעבר הרחוק החלוקה הייתה פשוטה, עם השנים פרינו ורבינו והיה צורך במיסוד החלוקה עם רשימות מסודרות. היו שתיים: רשימה למחלק בה היו רשומים כל ילדי המשפחה עם חלוקה לפי קבוצות גיל והסכום שיש לתת. רשימה שנייה למקבל עם שמות מחלקי הכסף והסכומים שצריך לקבל. הסכומים שחולקו היו קטנים ביותר אבל היי אנחנו חצי תימנים אז כל שקל חשוב. בהינתן האות כל ילד הצטייד בשקית וברשימה שהוא קיבל ויאללה לאיסוף. התרוצצנו בין דוד/ה לדוד/ה, בדקנו עם הבנידודים כמה כל אחד אסף, התמקחנו על קבוצת הגיל שסווגנו לה ועזרנו לקטנים להגיע לכל המחלקים. ההורים אספו "כסף קטן" חודשים קודם. אלו שלא נזקקו לעזרה מאיתנו הילדים. פרטנו, הלוונו, רשמנו חובות אבודים בקיצור חגיגה אחת גדולה. בסוף האירוע בדרך הביתה ספרנו את השקלים הבודדים שקיבלנו, תכננו מה נעשה עם הכסף והתכוננו לשנה הבאה כי בטח כבר נעבור לקבוצה שמקבלת שקל יותר.
עם השנים האירוע הפך להיות מאורגן יותר ואישי פחות. כבר לא היה בית שיכיל את כולנו. בהתחלה עברנו ל'בית ההסתדרות' ברכסים ואח"כ לאולם בנשר. היו ניסיונות להמשיך במסורת אבל זה כבר לא היה אותו הדבר. כבר שנים שאנחנו לא נפגשים בחנוכה. המפגש המשפחתי הזה עם השילוב של האנשים, הסופגניות ודמי החנוכה יישאר בזיכרון כחוויה מיוחדת במינה.
דצמבר, 2020