ישבנו בשבת במפגש משפחתי קבוע של חודש מרץ ומצאתי את עצמי מפצחת אגוזים. לא סתם אגוזים אלא אגוזי מקדמיה. מי בכלל ידע פעם על קיומם של אגוזים מהסוג הזה. בכל הנוגע לאגוזים הכרותי איתם הייתה שמרנית ביותר. לקראת חגים כמו פסח ו/או אירועים מיוחדים במינם, אימא הייתה מכינה את העוגות הספציאליטה שלה וגם דואגת שיהיו פיצוחים. כהכנה לאירועים אלו אימא הייתה שולחת את אבא לחנות ספציפית בהדר עם הוראות מדויקות מה לרכוש כולל כמויות. בחנות הזו הוא היה רוכש את הפרג שטחנו במקום לעוגת השמרים שכל כך אהבתי, וגם את כל הפיצוחים המיוחדים. הוא היה חוזר עם סל מלא בשקיות נייר סגורות שלא הורשינו לפתוח עד לערב המיוחל. בשקיות היו מלבד הפיצוחים הרגילים גם מספר סוגים של אגוזים. אגוזי לוז, פקאנים, מלך, שקדים, פיסטוקים ובוטנים כולם עטופים היטב בקליפתם המקורית. רובם לא קלויים ולא מומלחים אלא טבעיים לחלוטין. בסיום הארוחה אימא הייתה שולפת את השקיות, מחלקת לצלחות יפות ומגישה לשולחן עם מפצח אגוזים שהתאים להכל. באירועים רגילים התקרובת בסיום הארוחה הייתה פשוטה הרבה יותר ולא היו טקסים עם צלחות מיוחדות פשוט היינו יושבים ומפצחים גרעינים שחורים או לבנים, קצת בוטנים ולעיתים גם גרעיני אבטיח.
אין ספק שמתאים לנו הישראלים לאמץ את הפיצוח כספורט לאומי. יושבים מתווכחים ומפצחים. לא מזיזים דבר מלבד שרירי הפיצוח שהם גם שרירי הדיבור. בסוף איכשהו נשארים עם טעם רע בפה מעודף הדיבור ומאכילת היתר שלא לדבר על ערמת הקליפות והיובש בפה. אגוזים היו כאמור לאירוח מתקדם, ככל הנראה בגלל המחיר אבל מאז עברו הרבה שינויים בחיינו והאגוזים הפכו להיות טרנדיים ואף מומלצים. אנחנו צורכים אותם ביומיום, מוסיפים אותם לסלט, מקשטים איתם עוגות ובולסים אותם השכם וערב. כשמדברים על אגוזים אני תמיד חושבת על סבתא מינה שלא הייתה הסבתא שלי אבל לשמחתינו גם אנחנו נהנו מהפינוקים שלה. אי שם בקיבוצה בדרום היא ישבה תחת עץ הפקאן ופיצחה לכולנו אגוזים. כל שבוע או שבועיים היינו מקבלים משלוחה של עוגיות בשלל צורות ושקית ענקית של פקאנים מקולפים. מאז שפרצה המלחמה זוגתי לחדר נדבקה בוירוס דומה והיא דואגת למלא לנו את החדר (לדאבוני הרב) בשלל אגוזים ודברי מתיקה. בכלי זכוכית יפים היא שמה אגוזים קלופים למשעי המחופשים לתומכי בריאות. הבעיה שלי היא הזמינות שלהם והיד שנשלחת באגביות יתרה ומתמלאת בבריאות המעצבנת הזו.
עכשיו כשאני חושבת על זה נראה לי שהעובדה שנאלצנו לעבוד בפיצוח כדי להגיע לאגוזים גרמה באופן עקיף לאכילה מועטה יותר. היינו צריכים להתאמץ על מנת לאכול את האגוזים שלא לדבר על להמתין כי היה מפצח אחד שעבר בינינו. עם אגוזי המקדמיה מדובר בסיפור די דומה, צריך לעבוד כדי להגיע אל הבפנוכו שלהם. למי שלא יודע מדובר באגוז מיוחד במינו עם תכונות בריאותיות, כך אומרים למכביר. העץ עצמו ירוק עד ולכן ככל הנראה נמצא בהרבה חצרות. הפרי עטוף בקליפה ובתוכה מצוי אגוז קשה כאבן המתגלה כאשר הקליפה הבשרנית מתייבשת ונבקעת. הפיצוח שלהם דומה לפיצוח כספת מתוחכמת. מפצח אגוזים רגיל לא עובד במקרה שלהם מדובר באגוזים סנובים. צריך לחכות שהקליפה הירוקה תיבקע ותתיבש ורק אז מתגלה האגוז הסורר שלא נכנע לשום מניפולציה מלבד מפצח מותאם אישית.
בשבת היו לי כל התנאים, היה עץ, היו פירות והיה מפצח מיוחד במינו מעשה ידי אומן. היינו כמובן בסיום הארוחה ומבלי משים דגמתי מיני תרגימה מהשולחן עד שהגעתי לסל עם כל המקדמיה. ניצלתי את ההזדמנות ופתחתי בפיצוח עקשני. הייתה שם ערימה לא קטנה וקהל ספקנים אבל אני התעקשתי. תוך כדי דיבור ושיח פיצחתי את ערמת האגוזים בהנאה רבה. זה החזיר אותי לילדות ולזכרונות, העסיק לי את הידיים כך שאכלתי פחות, כיבדתי את האחרים ועוד נשאר קצת לקחת הביתה. הנאה צרופה. אפריל 2024