לפני כחודש סבלתי מכאבים ונפיחות בעפעף הימני. האבחנה הברורה היא שעורה. מאחר וזה הציק והטריד קבעתי תור מעכשיו להרגע למרפאה קרובה לבדיקה אצל רופא עיניים. האמת הופתעתי שזה היה כל כך מיידי. הרופא בדק, איבחן, רשם טיפול ובא לציון גואל. אממה הסתבר לי שהאושר היה מוקדם מידי. הדלקת עברה אבל נותר גוש בעפעף ששיגע לי את השכל ואת העין. כשביקשתי לקבוע שוב תור לרופא הסתבר שבפעם הקודמת היה לי יותר מזל משכל. קיבלתי הצעות לכל מיני מרפאות ובשעות מוזרות או, אם לא מתאים לי ללכת לרופא המשפחה. כשהתעקשתי שאני רוצה רופא עיניים היא ציינה שרופא המשפחה הוא רופא והוא ידע מה לעשות. תמימה. בסופו של דבר קיבלתי את התור ונעשו ניסיונות פולשניים לתקן את העניין, ללא הצלחה. ככל שהתעמקתי בתחום הסתבר שלמרות שהעין היא איבר קטן יחסית קיימת חלוקה לתת ותתי מקצועות. על מנת לקבל טיפול מתאים צריך לחפש את המומחה הספציפי לחלק המדובר ובמקרה שלי העפעפיים.
מאחר ויש לי קשרים להשתגע מיד הפעלתי אותם. האמת שלא בדיוק הפעלתי יותר נכון נכנעתי ללחץ פיזי לא מתון של חברה דואגת. העין צולמה, התמונה נשלחה למומחה העפעפיים שמיד הציע תור לאותו היום במרפאתו בבי"ח פרטי. כצפוי התגובה הפולניה הראשונה שלי הייתה: לא תודה. עד כדי כך אני דפוקה. בי"ח פרטי? שאני אוציא כסף על רופא? מה אני לא משלמת לקופת חולים? כמובן שתוך מס דקות ודיון על הדפיקות המובנית שלי תפסתי את ההצעה בשתי ידיים ועין אחת (השניה כאבה נורא). זנחתי באנחה את הפטריוטיות לקופה והפעלתי את הביטוח הפרטי. התפרעתי, כזו אני באקסטרים.
כל האירוע הזכיר לי את המערכון של שייקה אופיר על ציונה והעין המקולקלת. המערכון מספר על ציונה ומקרה העין שלה, על חדר החיכּיון, המַקְרוב ועל דר טיכו המהולל. דר טיכו היה רופא עיניים בישוב בימי המנדט הבריטי. הוא הקים בי"ח פרטי למחלות עיניים בירושלים. שנה לאחר החתונה נסענו שר החוץ ואנוכי ל"ירח דבש" בירושלים. במקרה שמענו על מסעדה בבית אנה טיכו והלכנו לשם לארוחת ערב. כשהגענו הסתבר שזה גם מוזיאון. טיילנו בין החדרים וקראנו אודות בני הזוג. הוא רופא עיניים ידוע והיא ציירת מוכשרת. אכלנו ארוחת ערב בלתי נשכחת ליד שכיות חמדה ושמות של אינטלקטואלים רבים שהתארחו איתנו בסלון. ממש כמו ציונה ושאר הפאצינטים של דר טיכו גם אני הלכתי לרופא עיניים פרטי. לאחר בדיקה מהירה הוחלט שמה לעשות צריך ניתוח להוציא את הכלזיון. כן זה השם שבחרו למצב שנקרא גם "שעורה כלואה". מעניין מי בחר את השם הבלתי ניתן להגייה הזה. הניתוח ניקבע ואני והמלווה (שר החוץ) הגענו. חיכינו, חיכינו וכמו כל דבר טוב האירוע החל והסתיים תוך 10 דקות.
עקב היותי פולניה (החלק התימני היה רדום בשלב הזה) בחנתי כל שלב בתהליך. למרות שזה היה רק בעין אחת שום דבר לא חמק ממני. חיפשתי פאקים ולא ממש מצאתי. נשבעת שחיפשתי אבל התאכזבתי לטובה. התייחסו אלי כאילו שאני עומדת לעבור ניתוח לב פתוח. זיהוי המטופל היה אחיד ולאורך כל הדרך. התבקשתי ללבוש בגדי בי"ח כולל תחתונים ח"פ של ויקטוריה סיקרט וגרביים חדשות, 100% כותנה כדברי האחות. הוסעתי לחדר ניתוח שהיה מטר ממני בכיסא גלגלים. שמו לי שמיכה חמה (חדר ניתוח תמיד קפוא) מיד כשנישכבתי על המיטה. השיר שהתנגן במהלך הפעולה היה נהדר ומלבד העובדה שראיתי הכל – מה לעשות העין פקוחה, אפשר להגיד שטוב שזה נגמר. שוחררתי לביתי עם טיפות (הכל כלול) ועם ההבנה שלפעמים לא צריך להיות פולנים. צריך לדעת לשחרר. רפואה ציבורית זה דבר טוב וחשוב, אבל אם צריך אז אפשר כמו ציונה להיעזר ברפואה פרטית.
אפריל 2021