ביום ראשון נחתנו נחיתה נפלאה בישראל, רכה ומהירה עם אנחת רווחה שיש לאן לחזור ושהטיסה לא בוטלה. המציאות נחתה יחד איתנו ונראה היה שלא עזבנו כלל. עדין נלחמים בעזה, עדין הורסים את הצפון ועדין מה שחשוב לממשלה זה חוק האי גיוס בצמוד לחוק הרבנים, הלו תתעוררו שם למעלה בירושלים! את הריבאונד לשבוע החופש הרגשנו מיד בחזרה. שר החוץ סחב איתו לבולגריה פריצת דיסק בצווארו הענוג וככל שהחזרה הביתה התקרבה הכאב החמיר. אז נכון שזה לא חדש אבל הכאבים עם הנחיתה בארץ הוחמרו מאוד ובלית ברירה ננקטו צעדים חריפים כגון דיקור וכימיה ממכרת. מאחר ומדובר בגבר הרי שסף הכאב יחד עם ההיסטריה של מתי זה יעבור ותיראי אייך החצר נראית גורמים להתעצמות הכאב והשבתה טוטאלית. גייסתי את מלוא החמלה שקיימת בי (והיא לא רבה) ואני מסיעה, מביאה, מתעניינת וכל מה שחפצה נפשו. כל זה ועוד על רגל אחת!
כן גם אני חטפתי את חלקי בחזרה הביתה. בעודי פורקת את המיזודות, מפעילה מכונת כביסה, קובעת לחולה תור לרופא המשפחה, מגישה אופטלגין ועוד ירדתי במדרגות הבית ועיקמתי את הקרסול, התרסקתי על הקיר שמנגד ונמרחתי על המדרגות. את הצעקות שלי שמעו עד בולגריה והכאב של שר החוץ החמיר רק מהמחשבה על מה בדיוק קרה והאם הוא צריך לצאת מהאמבטיה (עוזר נפלא לכאבים) ולטפל בי. כנאמנה למוצאי גם אם חלקי הפולני, נאנחתי, קיבלתי החלטה לנוח בקבר ובצליעה משמעותית יחד עם רגל כחולה המשכתי את חיי. כל מי שהתעניין קיבל את הרגל לפרצוץ כדי שיתרשם וירחם (עוזר נפלא לכאבים). היום מספר ימים לאחר האירוע המצער הרגל עדין כואבת בעיקר בשני מקומות אבל ללא השפעה על התפקוד. יחד עם זאת מידי שעה עד שעתיים אני נאנחת ומעט צולעת כדי להמשיך את אפקט המסכנות ולרחם קצת על עצמי מבחינת אם אין אני לי מי לי.
למרות ואולי בגלל מנת הכאבים הזוגית שלנו, השבוע חלף לו במהירות. מידי פעם כששואלים אותי אייך היה אני מרימה גבה ושואלת 'אייך היה מה?' ואז אני נזכרת שרק ביום ראשון חזרנו מבולגריה. אה... היה נהדר. ואכן כשאני נזכרת אני מחייכת, מסתכלת בתמונות בטלפון ומתמוגגת. עברנו מיעד ליעד ולא עשינו יותר מיד. אין ספק שיכולנו ליסוע יותר, ללכת יותר ולקנות יותר אבל החופש הזה היה בסימן של פחות. נסענו קצת, התעקשנו והצליח לנו להיות במלונות מעולים (חוץ מלילה אחד בילתי נשכח...), אכלנו בהחלט סביר וההוכחה היא צג המשקל שלא השתנה ובעיקר נהננו. גולת הכותרת של הטיול הייתה בנסקו. עיירת סקי קטנה שככל הנראה בחורף מלאה עד אפס מקום ועכשיו כמעט רייקה לגמרי. הרחובות נצצו מנקיון, הבתים יפים ועתיקים, עצי דובדבן כורעים תחתיהם מרוב פרי כמעט בכל חצר וההרים הצמודים ומשקיפים מלמעלה כל כך יפים שזה ממש גרם לי לתעוקה בחזה. מצאנו שם בית קפה קטן וחדש עם מזגן עובד! וקפה קר מצוין. התיישבנו, קישקשנו, שתינו ושכחנו. קצת אסקפיזם כי בכל הזדמנות בדקנו מה קורה בארץ המובטחת.
מה עוד עשינו? דגמנו מספר סופרים (לידל, בילה) וקנינו מלוא חופניים מישמישים, דובדבנים, יוגורטים נהדרים ולחמים סבירים, בכל זאת זה רק סופר לא איזה מאפיית גורמה. מעבר לאוכל התאהבתי בבריכות של מים מהבילים עם עדיפות למים תרמיים שמייחסים להם סגולות מרפא ויש להן ארומה של ביצים סרוחות. בעיירה אחת הצלחנו למצוא מלון חדש דנדש עם בריכה וג'קוזי עם מים תרמיים והשתכשכנו בהם ממש כמו פרות הבשן השמנות והעצלניות. אין לי ספק שאני מעדיפה בריכה חמה גם במזג אויר לוהט מאשר בריכה קרה כמו שאנחנו רגילים בארץ. נסו ותיווכחו שאני צודקת זה ממש ממכר.
אז היה שבוע חופש שכבר כמעט שכחתי אותו, מזל שיש תמונות להוכיח שהיינו שם. דרך אגב כבר הזכרתי שכואבת לי הרגל?
יוני 2024