השבוע שר החוץ קנה השבוע סברס. בעודי נהנית מקערה מלאה מהפרי המדהים הזה חשבתי על זה שהילדים של היום לא ממש מכירים את סיפורי הסברס. הם הולכים לסופר וקונים. אין להם קשר רומנטי או נוסטלגי לפרי הזה. לי הסברס מזכירים את הקיץ ואת הים. שבתות בחוף טנטורה. בדרך חזרה הביתה, ידענו שבסוף הכביש עומד מוכר הסברסים. ילד או שניים עם עגלה ועליה מלא סברסים. ישר מהשיח. היינו עוצרים והוא בידיים חשופות היה חותך את הפרי במיומנות מדהימה ומגיש לנו אותו קלוף ומוכן לאכילה. שנים לכל ילד. בכל זאת פולניה או שמא תימן....אושר צרוף של מתיקות עם שאריות המלח של הים.
סביבת הילדות שלי הייתה מוקפת בשיחי סברס, ככה זה בצפון בעיקר משום שהשיח הזה שימש לסימון שטחים ולהגנה. אח שלי וחבריו יצאו ל"קטיף" חמושים במקל ארוך עם קופסת שימורים ריקה מסומרת בקצה. זה החלק הקל. חייבים בגדים ארוכים כי באים במגע עם השיח ותיק גדול. הבגדים הארוכים כדי להשתדל להימנע מפציעות – אף פעם לא עזר והתיק לשלל. לאחר הקטיף מתחיל השלב הקשה. אייך מתקרבים לפרי הזה. אז היו לו קוצים. הרבה, מיליונים. קטנים וגדולים. בהתחלה מגלגלים בחול ואח"כ משרים באמבט גדול בחצר. לא משנה מה עשינו תמיד אבל תמיד כשחתכנו את הקליפה ואכלנו מכתום המדהים הזה נשארו לנו קוצים בידיים ובפה. ימים הסתובבנו עם פינצטה וניסינו להוציא את הקוצים אבל הם היו עקשניים.
היום הסברס מהונדסים וכמעט ואין להם קוצים. קונים בסופר ומגישים בלי בעיה. החיים נעשו הרבה יותר קלים. תרתי משמע. הסברס או צַבָּר בשמו העברי הושווה תמיד לילד הישראלי שנולד בארץ .הישראלי המחוספס והקוצני מבחוץ אך רך ומתוק מבפנים, כמו פרי הצבר. ניראה לי שעם השנים גם הצברים הונדסו או לפחות חלקם. הפוך. חסרה המתיקות שבפנים. מחוספסים וקוצניים משני הצדדים.
החיים בארץ מאז ומתמיד לא פשוטים. מדינה חדשה, עדות רבות עם שונות בינהן, הבדלים ברמת הדתיות או החילוניות, עם נוסף שיושב אתנו על אותה האדמה ועוד כהנה וכהנה. עברו השנים והתמודדנו. גדלנו, בנינו, פיתחנו. יש לנו מדינה לתפארת אבל משהו נשכח בדרך. במקום לסגור פערים ולהפוך למקשה אחת, הניגודים רק גדלו. ימי הקורונה הוסיפו שמן למדורה ויש הרגשה היום שכולם נלחמים עם כולם. עם השנים גם קידשנו את המחוספסות שלנו. את החוצפה הישראלית. לא שואלים אף אחד, מדברים בקול רם, שמים מוזיקה בקולי קולות, מתלהמים תוך שנייה. יש סיפורי הצלחה על החוצפה הישראלית אבל משהו בדרך הלך לאיבוד ונשארה רק החוצפה בלי ההצלחה...
לטעמי החיים הקלים לא הקלו עלינו. אין ספק שהחיים של כולנו יותר טובים וזה נהדר יחד עם זאת לפעמים צריך להתאמץ כדי להשיג ולקבל דברים. כאשר מקבלים הכול מוכן הופכים להיות מפונקים ודרשנים. עצוב שההסתכלות היום של רוב האנשים היא מה מגיע לי ואייך אני לוקח את זה. הקושי בקטיף הסברס רק העצים את ההנאה מהפרי והשאיר זיכרונות נהדרים. היינו גאים להיות צברים. הכרנו וידענו למה ומדוע אנחנו נקראים צברים.
מעניין אם הצעירים של היום מרגישים את מה שאני מרגישה כשאני אוכלת סברס.
אוקטובר, 2020