לחגוג או לא לחגוג זו השאלה. השנה למרבה המזל סוף השנה האזרחית יוצא ביום שישי. על פניו מושלם. יש מצב שזקנים כמונו יצאו ויבלו לרגל המאורע. אבל מה לעשות שכל האירוע הזה מעלה הרבה דילמות. פעם קראו לזה סילבסטר. המסיבות לכבוד השנה האזרחית החדשה לא היו המאמע לושן שלנו. לא נהגנו לחגוג את ה"חג" הזה. נהפוכו תמיד סיפרו לנו שזה חג של הגויים, רחמנא ליצלן. מה שהציל את המצב ונתן את ההכשר לבלות ביום הזה היה הופעתו של הנובי גוד. העליה הרוסית הכניסה את המושג החדש והתעקשה שלא מדובר בחג נוצרי טפט טפו אלא בחג אזרחי. מיד הוחלט שצריך לאמץ את החג הזה ולשכוח מרגשי האשמה הטבועים בנו. הבעיה שלא משנה כמה אנחנו רוצים לא תמיד מצליח לנו לחגוג. הנה השנה התאריך מושלם, החברים החליטו להיפגש ואני חוככת בדעתי מה לעשות.
הקורונה הארורה עם הזן החדש מטילה את אימתה עלי. יש חשש אמיתי בעיקר מאחר ואני פוסט טראומתית. הזיכרונות מתקופת המחלה עדין טריים. האשפוז של שר החוץ, השיעולים הבלתי נגמרים. החודש ההוא שעברנו בין הספה בסלון לספה בחצר ולמיטה וחוזר חלילה לא אהובים עלי במיוחד. אז נכון שקיבלנו חיסון ויש לנו מלאנתלפים נוגדנים (נבדקנו!) אבל כל הזמן מודיעים על עוד ועוד נדבקים. ההנחיות משתנות חדשות לבקרים וקשה לעקוב אחריהם. בעבודה כבר עובדים בקפסולות והמסיכה דבוקה לפנים. כולם מבקשים יפה שלא נשתתף במסיבות המוניות ואני אנה אני באה. מה בסך הכל אני רוצה? לחגוג עם מספר מצומצם של חברים עם הרבה אוכל ומעט שתייה חריפה. למרות החששות קבענו שניפגש אצל המזמינה הקבועה לחגיגות הנובי גוד. מהרשימה הקטנה כבר ירדו שני זוגות. מעניין כמה יגיעו בסופו של דבר היום בערב. התכנון הוא לצחוק, לאכול יותר מידי ולקטר שהלכה הדיאטה. בטוח נשתה קצת בירה או יין ונרגיש ששיחקנו אותה. בקטנה. בכל זאת לא צריך להגזים. רוב הסיכויים שבחצות כבר נקרע את הסדין עם הנחירות.
אני נזכרת בחברות מהעבודה ששריינו יום חופש שנה מראש לתאריך הספציפי הזה. לא היה מצב שהם תעבודנה ערב או לילה ובטח לא בבוקר שאחרי. התכנונים היו אינסופיים וכך גם הסיפורים שאחרי. ניסיתי להעלות בזיכרוני מסיבות שאני הייתי שותפה להן לכבוד השנה האזרחית החדשה. למרבה הצער במקרה הספציפי הזה זיכרוני בוגד בי, לא מצליחה להיזכר באף מסיבה. מיד שוחחתי עם המזמינה הקבועה על מנת לרענן את זיכרוני. מסתבר שבאמת לא היו יותר מידי מסיבות מהזן הזה. היה רצון והיו תכנונים אבל בפועל חגגנו ממש מעט פעמים. והנה דווקא השנה המצב הולך ומסתבך.
תמיד חשבתי שרק לנו יש את דילמת ראש השנה. מסתבר שיש עוד דתות עם ראש השנה משלהם. לכל דת יש תאריך מיוחד ובו חוגגים את כניסת השנה החדשה. אנחנו לא היחידים שיכולים לחגוג גם וגם. עושה רושם שהעובדה שאנחנו חיים בכפר גלובלי אחד גורמת לכולנו לרצות לחגוג יחד ביום האחרון של דצמבר. בכל העולם מחכים בקוצר רוח לראות את הזיקוקים בשמי אוסטרליה, שם השנה נכנסת ראשונה. מצפים לתמונות של הכדור המתגלגל בטיימס סקוור עם הספירה לאחור וכמובן עם הנשיקה הכי רומנטית בשנה. כל ערוצי הטלוויזיה מקרינים בלופ אינסופי סיכומי שנה. מראים את כל האסונות שהיו, את ההמצאות החדשות שהניבו מיליונים, את הלידה האחרונה והראשונה. חגיגה אחת גדולה.
בתנאי הקיום הנוכחיים עם איום האומיקרון ותחזית אפוקליפטית של משרד הבריאות ניראה לי שכל מה שנותר לנו זה להשתדל לא להידבק וגם קצת לחגוג. מוגנים. במרחק הגיוני ועם תו ירוק או סגול או מה שיחליטו. שנתיים ישבנו בבית, הסתגרנו, נשמרנו, חלינו, החלמנו והתחסנו. נשבעת שאני מקפידה קלה כחמורה על ההנחיות אבל צריך קצת חיוביות בחיים שלנו למרות שלטובת כולנו עדיף שנהיה שליליים. ברוכה הבאה 2022 .
דצמבר 2021