ערב ראש השנה עבר ואנחנו כבר בעיצוומו של החג. כל מה שעשיתי בימים האחרונים זה לחשב חישובים. מי יבוא, האם בכלל יבואו, כמה נהיה, מה יהיה בתפריט, מתי להתחיל לבשל, כמה מהתפריט בתנור וכמה על הגז, האם יש לי את כל המצרכים, מה חסר, מתי לשלוח את שר החוץ שוב לקניות כדי שיפסיק להסתובב לי בין הרגלים, האם קניתי מספיק מתנות, מתי הילדים יבואו וכך עוד ועוד חישובים. העיסוק הבילתי פוסק הזה בתיכנון ארבעת ימי החג מונע ממני לחשוב יותר לעמוק על המצב ההזוי שבו אנחנו נמצאים. עדיף לחשוב על הבשר שאני אבשל והמתכון הנהדר לסלט שמצאתי מאשר על הטילים שנפלו עלינו מאיראן או על המסוקים שאני שומעת כל הזמן באוויר. הסמיכות של החג עם סופשבוע גרמה לכך שיש מצעד אינסופי של ארוחות ואורחים. כל ארוחה מתחילה ומסתיימת בתכנון מעמיק כולל דף תפריט, דף קניות, חישוב כמויות, בלת"מים (מי אמר אלרגיה לעדשים), צפיה באתרים עם מתכוני חג, תאום עם כל המשתתפים וזמן להסניף את הראשון לציון כי זה הכי טוב לנפש הדוויה.
ביום שלישי הופתעתי. אני משתדלת לא לצרוך אתרי חדשות ועקב כך לא ידעתי שיש תכנון ויש שעה למתקפה הצפויה. אז נכון שבבוקר נפל טיל ממש קרוב אלינו וגרם לפקק מטורף בכביש 6 ( נראה לי שזה צריך להיות היעד שלהם – שיתוק כביש שש יגרום לאזרחים להגיד מילא שהדרום והצפון משותקים אבל עד כביש שש) ונכון שהייתה אוירה של אוטוטו יקרה משהו (כבר שנה אנחנו באווירה הזו) אבל הלו היה לי יום ממש עמוס. בבוקר עבדתי כי אי אפשר בלי, משם בטיסה ללוויה של אבא של חברה ואז בזחילה איטית בפקק מטורף להוציא את הראשון לציון מהגן. יתכן שהפקק הזה בתוך כפר סבא היה צריך להדליק לי נורת אזהרה אבל אני כהרגלי מתעלמת. ישבנו בגינה צופים בהשתאות אייך הגאון מסיע את השופל בתוך הפרחים ומחרב את הערוגות ואז זה הגיע. אזעקה אצלינו! מלחיץ קמעה אבל אנחנו כסבאסבתא מיומנים לא הראנו את הלחץ ובנון שלנטיות נכנסנו לממ"ד המזווד שלנו והפעלנו את ערוץ הילדים. ההודעה מפקע"ר להישאר בממ"ד הייתה מוזרה, חריגה ומלחיצה הרבה יותר. ישבנו ספונים בממ"ד והאזעקות והבומים נשמעו היטב. במקביל התחילו להגיע שיחות דאגה מחו"ל, הודעות מחברים כל אחד מממדו הוא, בדיחות מקבריות ועוד בומים.
מיד בחלוף האיום האיראני חזרתי לחשב חישובים. במשך מספר ימים חישבתי בדייקנות אייך אני אאפה 10 כיכרות לחם. מתי להאכיל את הגור, מתי להתחיל לקפל, מתי להפעיל את התנור וכל זה בהתחשב בעובדה שיש טילים, יש אורחים ויש נסיעות. כידוע או שלא לחם מחמצת דורש זמן, פינוק וקיפולים. זה לא מסובך אבל יש הרבה פאצ'קריי (התעסקות ). תוך כדי כניסה ויציאה מהממד קיפלתי, תוך כדי הגשת ארוחת החג קיפלתי וכך גם בחג השני כי סחבקית החליטה לפנק חברים בכיכר מתנה. האמת חישבתי וחישבתי והוצאתי אקסל מדויק אבל הוא לא היה מחובר לשעון וכך יצא שבאחד הימים (אתמול) איחרתי בכמעט שעתיים להאכיל את הגור והייתי כפסע מלחרב את הכל, אבל שמתי אותו בשמש והוא סגר את הפער. ביום רביעי אפיתי שתי ככרות, ביום חמישי כנ"ל, היום ארבע ככרות ומחר עוד שתים ובכך סיימתי עם החישובים. לצערי למרות כל העשיה והחישובים המחשבות לא מרפות, הדאגה יושבת לה בחלק האחורי של הראש ומנקרת ללא הרף. החטופים שבכלל לא מדברים עליהם נמקים אם לא יותר מזה בבטן האדמה, החיילים מחרפים נפשם בצפון ובדרום, המסוקים לא מפסיקים לטוס מעל וגורמים למחשבות טורדניות על פצועים ויותר מכך. אתמול אכלנו ארוחת ערב בישוב ליד תל נוף ומטוסי הקרב שהמריאו כל הזמן היו תזכורת נוכחת למצב הבילתי נסבל בו אנחנו שרויים. עכשיו אני מחפשת סיבה נוספת לחשב חישובים כי המוח חייב להיות עסוק בדברים אחרים.
לשנה החדשה אני מאחלת ומייחלת שהחטופים יחזרו במהרה והקרבות יסתיימו ושלא נשמע יותר 'הותר לפירסום'. ברמה האישית יש לי גם קצת בקשות אבל הן יכולות לחכות, אז בבקשה שרק תיהיה שנה נורמלית ומשעממת.
ספטמבר 2024