על פניו אין כמו לעבוד מהבית. קמה מאוחר, שותה את הקפה בנחת, אין צורך להתלבט מה ללבוש/ לבחור / לגהץ. לפעמים אפשר להישאר בפיג'מה או עם הטרנינג המהוה. אין זמן נסיעה. יושבת בנוחות ועובדת. אממה זה לא בדיוק כך. יש הרבה נתונים שנכנסים למשוואה ומפרים את איזונה. בסגר הראשון הייתה הנחיה ברורה לשבת בבית ולהסתגר. הילדים הצטרפו מהעיר הגדולה והייתה חגיגה. כל אחד ישב בפינתו מול המחשב ועבד. ארבעה אנשים בוגרים עם מחשבם הנייד עובדים מהבית. היו ארוחות משותפות. הפסקות קפה. בישולים וניסיונות של מתכונים חדשים. עשינו הרבה כושר כדי לא לעלות במשקל וגם עבדנו. היה הספק טוב כשהצלחנו להתחבר . הכל היה חדש. למדנו להתחבר לטימס ולזום. הטלפונים עבדו שעות נוספות והייתה באוויר הרגשה של חידוש. למדנו לעבוד מרחוק והסתבר שהשד לא כל כך נורא. התקיימו ישיבות, הלימודים המשיכו והיה נחמד. למדנו שאפשר לבצע כנסים מרחוק וביצענו. המילה וובינר נכנסה למילון. התחדשנו במחלה וגם בשיטות עבודה.
בזמן שחלף חזרנו לעבודה והיה נדמה שהסיפור של הקורונה דועך וכנ"ל האופציה של עבודה מהבית. מה לעשות שהקורונה מסרבת לדעוך ומגיעה בגלים. כל פעם שיש עליה במאומתים הסגר נשקל מחדש ויחד איתו גם העבודה מהבית. המצב העכשווי הוא ללכת עם ולהרגיש בלי. יש גל אך אין סגר. יש עליה במאומתים, המון בידודים אבל הכל פתוח כרגיל. ממשיכים לעבוד אבל אסור להתכנס. מבטלים ימי לימוד, כנסים ומקיימים ישיבות רק מרחוק. בקיצור כל מי שיכול.ה ומתאפשר לו.ה מתבקש.ת להשתדל ולעבוד מהבית. לעבודה מהבית סדר יום משלה. איון יותר להגיע בשש חצי בבוקר לשתות קפה ולבדוק לו"ז. עכשיו אני מתעוררת אמנם כרגיל בחמש אבל ממשיכה לישון לפחות עד שש. מתעוררת בנחת. מקלחת כי חייבת ואז קפה. מתלבשת בבגדי נוחות. ממש כמו שדרנית בטלוויזיה, חלק עליון מסודר חלק תחתון בלגן. במצלמה לא רואים את הרגליים. אני יושבת עם מכנסי הטרנינג של הניקיונות ונעלי בית ורודות שמנמנות עם פרווה. אף אחד לא יודע ולא רואה. בחלק העליון אני לבושה יחסית סביר. מפונפנת עם איפור חלקי ושרשרת כי זה מה שרואים. סביבת העבודה שלי מהווה אתגר לא פשוט. עוד מהסבב הקודם התקבעתי במטבח. נוח לי מבחינת האור המיקום והחימום. הבעיה היא שזה במטבח. צמוד למקרר ולאוכל. אני מוצאת את עצמי מטיילת בין המקרר למגירה עם השטויות, בין הכיור לכיריים. לועסת, טועמת, בולסת ואוספת גרם ועוד גרם למשקל. סדר היום שלי עמוס. אני עוברת בין פגישה לפגישה, קוראת מיילים, עונה, מדברת בטלפון. סה"כ יום עבודה סטנדרטי רק הסביבה הו הסביבה. צריך רצון מברזל להתרכז רק בעבודה בלי תוספות ביתיות. שר החוץ עובד מהבית כבר הרבה זמן. הוא קבע לעצמו סדר יום שנע בין ספורט לסוגיו, עבודה, מטלות בית ויציאה לפחות פעם ביום לישיבה או לקניות. יש לו חדר עבודה נהדר עם חלון ענק לגינה, כיסא מנהלים דנדש וחימום ריצפתי (מפזר חום ליד הרגליים). בקיצור לקנא. פתאום גם אני בבית. מפריעה במטבח, מבקשת שקט, מרימה את הקול ומפריעה לו בישיבות. למרות אי הנוחות יש משהו (קטן) נחמד בלעבוד יחד. אולי בגלל זה אנחנו מתרכזים באותו תא שטח. לפעמים אפילו מנהלים שיחות ומתעניינים אחד בשני. בכל זאת יש לנו היכרות רבת שנים...
העבודה מהבית גרמה לי להבין שאני מעדיפה לעבוד בעבודה. לא אוהבת לעבוד מהבית. הקורונה חידדה את העובדה שאנחנו בני האדם זקוקים אחד לשני, לפחות חלקינו. יש חשיבות ורצון לצאת מהבית ולהתרועע עם בני אנוש. הצורך בהחלפת רעיונות, דעות וחיוכים חזק יותר מהכל. בנוסף חשוב לזכור שיותר בעבודה פחות במקרר. המסקנה שלי היא שלא משנה מה הצדדים החיוביים של העבודה מהבית אני מעדיפה שלא. די קורונה, קישטה נמאסת.
ינואר 2022