אתמול נסעתי בזמן או שבכלל הייתי בגלקסיה אחרת. לא צריך יותר מידי בשביל זה, לא דרכון ולא כרטיס טיסה. צריך רק להירשם לסיור בבני ברק. נרשמתי כי ישר חשבתי מהקיבה. המחשבה על לאכול את הקיגל הנהדר והחלה של ויז'ניץ מיד עוררו בי את מיצי התאבון והזיכרון. ביקשו שנבוא בלבוש צנוע וזה לא היה קשה כי חורף אבל ניצני ההתנגדות הרימו את ראשם. הגענו לאזור ומה שמיד בלט היתה הטינופת. כאילו שעובדי הניקיון של העיריה שובתים או שהם התייאשו והם אוכלים קיגל וכבד קצוץ במקום. אחרי הליכלוך הגיעה הצפיפות וכמויות הילדים שמחזיקים ילדים או דוחפים ילדים בעגלה או חוצים את הכביש בצמידות לאוטובוס ולמכוניות שבקושי זזות כי כ"כ צפוף. המדריכה ביקשה שנשכח את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעות על החרדים כי זה לא נכון. זו התקשורת. זה משפט שחזר על עצמו, שלא נאמין ושלא נשפוט וניצני העצבים עלו שלב.
עלינו על גבעה נישאה, כן כן בבני ברק. מסתבר שהאזור בנוי על שבע גבעות וזו אחת מהן. צפינו בנוף העירוני לאור השקיעה. לולא השקיות שעפו באויר ושאריות החיים שהיו בכל מקום יתכן והייתי נהנית. הבחירה של המדריכה להתחיל ליד אנדרטת הנופלים כדי להגיד שהסיפור מאוד מורכב לא הצליחה להעביר את המסר. המדבקה שהודבקה על האנדרטה "נהרג אבל לא נתגייס" סיפרה את הסיפור האמיתי. כדי להרגע הלכנו לאכול קצת. האוכל בעצם מספר את הסיפור האמיתי. אוכל של פעם שלא השתנה. עולם סגור שמנציח את החיים בערבות אירופה, אוכל של הגלות. הקיגל היה מעולה, מתוק עם הרבה פלפל. היה גם צ'ולנט חם וטעים (קצת דליל אבל לא נתעסק בקטנות). היה גם פלפל וכרוב ממולא, מאוד דומה למה שאימא שלי נהגה להכין ופשטידת תפוחי אדמה חרוכה מלמעלה ונוטפת שמן. מין לטקע גדול וטעים. בקיצור בתוך כל הזוהמה בין שני בניינים נפתח שולחן עטוף בניילון וצלחות חד פעמיות ואנחנו בלסנו. לאחר שהבטן התמלאה קנינו מהכל הבא ליד. המחירים די שערורייתים אבל התאבון לזיכרונות הטעם גבר על הכל.
התחנה הבאה היתה אצל השדכנית שהרצתה בפאתוס על תהליך השידוכים הגדול בחברה החרדית. מדובר במכונה משומנת היטב שלא משאירה מקום לאנשים וכופה עליהם הר כגיגית. ההורים יודעים הכי טוב. בני הזוג נבדקים מכל הכיוונים. מלמדים אותם מגיל צעיר שהמטרה בחיים היא להתחתן ולהביא ילדים. לא התרשמתי מהגברת שנאמה ווהעבירה ביקורת עלינו החילונים שמתאהבים ולא בודקים התאמות גנטיות לפני החתונה. במהלך הסיור פגשנו במקרה שתי נשים חרדיות והתחלנו לדבר איתן, שיחה קצרה ונחמדה שהסתיימה במהרה כי המדריכה שעטה קדימה. לאחר שפרשנו מהשדכנית והלכנו לכיוון החזרה לעולם שלנו פגשנו באופן הזוי ביותר את אותן הנשים. עמדנו על המדרכה שלוש נשים חילוניות ושתי נשים חרדיות עם תינוק ודיברנו. היה מרתק ואפילו מהנה. למדתי ממנה יותר מאשר מכל הסיור. הן משתייכות לחסידות סאטמר. סגורות בעולמן. רק אחת דיברה כי השניה יודעת רק יידיש. עם התינוק היא מדברת רק ביידיש ועברית הוא אולי ילמד בגיל 16. מתחת למטפחת השחורה השיער מגולח. לא נהוג בחסידות סאטמר ללבוש פאות רק מטפחות. היתה לה ביקורת על חסידות גור ששם אסור לגבר ללכת עם אישתו ברחוב. רישיון אין לה כי אסור. גם לבעלה אין, הוא עובד כמשגיח כשרות ובעזרת השם עוד מעט הוא יוציא רישיון. הבעל של השניה לא עובד, הוא לומד בכולל (מקבל משכורת מאיתנו אבל למה להתעכב על קטנות). השיחה קלחה, היא הייתה חמודה ופתוחה ואפילו דעתנית אבל זה רק גרם לי להבין כמה אנחנו לא חיות באותו עולם. על צבא אין בכלל על מה לדבר. אלוהים משגיח ושומר ומה שצריך לקרות יקרה.
נפרדנו, הלכנו לכיוון הרכבת. רח' ז'בוטינסקי בישר לנו שחזרנו לעולמינו. יצאתי שבעה אך מהורהרת. מדובר על חברה סגורה שחושבת ומתחנכת אחרת לגמרי. בביקור הקצר ראינו רק קצת מהחיים שלהם. אני סבורה שזכותו של כל אדם לחיות כראות עיניו וכפי שנהוג להגיד , אדם באמונתו יחיה. אבל וזה מה שחשוב שיפרנסו את עצמם ללא הנחות בדיוק כמו כמו כולנו ויתרמו את חלקם לחברה ולמדינה. אולי אז נוכל להתחיל לדבר ולגשר על השונות.
ינואר 2025.