אנחנו עמוק עמוק במלחמה ארוכה ומתישה ואני כמו רבים אחרים מלאת התפעלות מהעורף הבילתי נלאה שלנו. לא שזה חדש, העורף הזה מופיע וצץ בכל המלחמות. מיד בפרוץ, הכל נעלם וכולנו הופכים להיות עם אחד. נראה שיש סוג של רצון בילתי יתואר לעזור. אנשים תורמים, מתנדבים, תומכיםוכל הזמן דואגים. מסביב יהום הסער וכולם עסוקים בלטפל בחוסרים. כולם רוצים להרגיש שהם שותפים, אז אם אני צעיר מידי או מבוגר מידי להילחם בחזית אני אהיה תומך לחימה. כל דבר שיש בו צורך מיד מגיעים מתנדבים שממלאים את הריק, וזה ממשיך כבר חודשיים וחצי. לא מפסיקים, מכינים אוכל, אוספים ציוד, מנקים בתים שנפגעו, מסדרים בתים חדשים למפונים, מארגנים מקלחות חמות, מכבסים, אוספים בגדים, עובדים בחקלאות. פשוט מדהים.
כמו בכל מלחמה עמישראל מתגלה בגדולתו ואני בפיסת מקומי הקטנה הרגשתי שאני לא תורמת מספיק. מודה שלא התנדבתי, לא יצא. הפעם היחידה שטיגנתי שניצלים לא ממש נחשבת והרגשתי שאני צריכה יותר. למזלי יש לנו בישוב התארגנות מדהימה של תמיכה בעסקים מהעוטף. זה התחיל בקטנה וממשיך בהפצת מרכולתם של עסקים שצריך לתמוך בהם בהתחלה רק מהעוטף ועכשיו זה מכל הארץ. אין ספק שזה בא לי בול בפוני, הם מארגנים, אני קונה והשמחה רבה. כל יום, כל היום יש הודעות שזורמות לקבוצה הקהילתית ואני מרגישה שאני חלק מהעורף התומך. מסתבר שלא רק אני מרגישה צורך להביע את רגשותיי בדרך הזו והקבוצה שוקקת חיים. אני משלמת ושר החוץ אוסף. הקניות האלו נעשו ממש קבועות, לעיתים יש גם מפגשים מאורגנים ששם לא רק קונים אלא גם נפגשים ומקשקשים שזה בכלל נחמד. לעיתים מוצעים למכירה ירקות כל כך טובים שאני תוהה למה אין את הטיב הזה ברגיל. לא נשכח את השקית הענקית של קיווי שהיו קשים כמו אבן. לא חשבנו שנצליח לסיים אותה אבל ברגע שהם התרככו כל השקית נעלמה. היו גם רקפות וצמחים לגינה, ארגז אנונה שהתחסל במהירות וכמות מסחרית של אבוקדו שעדין קשים אבל אין כמו לצפות ולחכות.
הזכרונות שלי על כל מה שקשור בהתארגנויות של העורף מגיעים עוד ממלחמת יום הכיפורים. הייתי אז ילדה וכולנו תרמנו את חלקנו, עבדנו כי רוב הגברים גויסו. אני זוכרת את עצמי בצרכנייה במושב, עם רוחל'ה בת הכיתה היחידה שלי. היינו אחראיות על הכנת כריכים לכל העובדים בקטיף הכותנה. העובדים היו בני הנוער של המושב. זיכרון נוסף מאותה המלחמה היא החבילות הקבועות ששלחנו לחיילים יחד עם מכתבים מושקעים. בשלב מסוים התקבענו על חייל אחד שענה למכתב שהיה בתוך אחת החבילות. פינקנו אותו בחבילות קבועות עם אוכל ותחתונים בדיוק כמו בשיר "שלחי לי תחתונים וגופיות...". בסיום המלחמה הוא אפילו בא לבקר אותנו. הסתבר שהוא בכלל גר ממש לידינו בטבעון. בביקור אני המתבגרת לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב מבוכה. הורי לעומת זאת היו גאים ומאושרים מביקור השיריונר שיצא סופסוף מלחימה ארוכה בסיני.
ב'צוק איתן' ליוויתי את הבת המועדפת שהייתה אז משקית ת"ש בנח"ל כאשר היא ביקרה את החיילים הפצועים מהגדוד שלה. בכניסה לבית החולים התנפל עליה ועל חברתה בחור ודחף לה ליד כסף מזומן, "תיקני לפצועים משהו" הוא הכריז ולמרות ניסיונות התנגדות הן נשארו עם המזומן ביד. פנינו לחנות המתנות והשוקולדים ופינקנו את החיילים בכל טוב. עמישראל חייב להטות כתף, כל אחד בדרכו.
השבוע הזמנתי פומלות וקלמנטינות שכבר שוכנות להן לבטח במטבח ומשמחות את עיניי. יש לי כבר תיכנון לקנות יין מיקב מהעוטף ואני ממשיכה לעקוב בשקיקה אחר כל פירסום בקבוצה. במספר מקומות בתנ"כ נאמר עלינו שאנחנו עם קשה עורף, לא בהכרח במובן החיובי. אני מציעה פירוש חדש כי אין ספק שאנחנו עם שיש לו עורף קשה ואיתן ואשרינו שכך.
דצמבר 2023