ברחבי הישוב בו אני גרה יש הרבה עצים. רובם עצי נוי למטרות יופי והדר ואם יוצא גם לצורך צל. ליד גן השעשועים שאנחנו הולכים אליו עם הנכד הראשון לציון שלנו היה עץ שעל פי עליו הבנתי שהוא פרי הדר כלשהוא. בכלל כל האזור של הגן שעשועים הזה מוקף בגינה מוריקה ומושקעת. יש שם גפנים, שיחי פיטנגו, עץ גויאבה קטן, מספר עצי תאנה עצי רימון ועוד. יש שם שבילים וגשר קטן ושמות על השיחים והעצים, גינה לתפארת מדינת ישראל.
למטה ללא קשר לגינה המוריקה, על אי תנועה בתחילת הרחוב ההולנדי צמח לו עץ פרי הדר עמוס עלים וקוצני. באחד הטיולים לשם הבנתי שמדובר בעץ מנדרינות. הן היו ירוקות קשות ומרובות. עקבתי אחרי גדילתן ובאחד הטיולים כשהן כבר היו בשלות למראה קטפתי מנדרינה אחת. לשמחת כולנו המנדרינה הייתה מעולה. מאז מדובר בטיול חובה. אנחנו הולכים במיוחד לעץ המנדרינות קוטפים, מקלפים וכולם אוכלים בהנאה רבה. מדובר בעץ איכותי כנראה מזן מיכל שידוע במנדרינותיו. נראה לי שאני היחידה שקוטפת את המנדרינות האלו, כל שאר העוברים והשבים מסתכלים עלי בתימהון. מאחר והפרי מעולה וחופשי לכל הפכתי להיות קוטפת מיומנת ואני מצרפת לטיול סל בד, חבל סתם לדחוף לכיסים. בסיומו של יום כשאני משתרעת על הספה בסלון אני מצרפת אלי קערה קטנה ונהנית לי מהשלל החמוץ מתוק הזה.
פרי הדר בשבילי הוא סיפור אהבה עם ריח וזיכרונות וחמיצות על הידיים. בגן הילדים עמלנו על הכנת סוכריות מקליפות תפוזים. שנים התחננתי לאימא שלי שתכין לנו כאלו סוכריות והיא סירבה. סוכר זה לא בריא, הייתה טענתה הקבועה. אני זוכרת שלמדנו על פרי הדר בבית הספר. למדנו שהפרדסנות הייתה אחד הענפים החקלאיים הגדולים בארץ ושמדינת ישראל ייצאה כמויות גדולות של פרי הדר לחו"ל. כולם הכירו אז את המותג 'תפוזי ג'אפה' עם המדבקה על כל תפוז. הרבה דברים השתנו ואנחנו כבר לא מובילים בתחום הפרדסנות. את רוב הפרדסים בארץ עקרו בגלל הצורך בהשקייה מרובה וחוסר המים הקבוע שלנו.
בחצר בית הורי כמו בהרבה בתים אחרים היו שלל עצי פרי ובעיקר פירות הדר. היו שם שני עצי לימון, מספר רב של עצי תפוז מסוגים שונים וגם עצי מנדרינות. בנוסף היה להורי חלקת פרדס של שלושה דונם שגידלו בו אשכוליות. אימא שלה טענה תמיד שלאשכולית יש יכולות מיוחדות שטובות לבריאות. אני לעומת זאת פחות אוהבת את הפרי הזה. הדרך היחידה לדעתי שניתן לאכול אותו היא להטביע אותו עם סוכר.
מהתפוזים אני אוהבת שני סוגים, את אלו הטבוריים שאנחנו קראנו להם התפוזים עם הילדים. אני אוהבת לפתוח אותם בזהירות ולגלות את הפלחים הקטנים שמתחבאים בפנים. הסוג השני הם תפוזים קטנים עם קליפה דקה שגדלו אצל הורי בחצר. אימא שלי הייתה מקלפת אותם עם סכין כשהם שלמים והייתה מגישה לנו אותם מחולקים לשמיניות. את מנדרינות מסוג 'מיכל' הכרנו מאוחר יותר כאשר השכן שלנו גידל אותם. בהתחלה אלו היו מספר עצים בחצר לשימוש אישי ולאור ההצלחה הביתית הגדיל ונטע פרדס שלם. פומלות היו מצרך נדיר ביותר. נהגנו לקנות אותן ביחידות וגם אז רק כשהמחיר היה סביר. מאז הפומלה הפכה למצרך רגיל ביותר ואפשר למצוא בהרבה חצרות עץ פומלה או פומלית שהיא בכלל הכלאה מוצלחת של פומלה ואשכולית.
כמו כל ישראלית מצויה פירות הדר ליוו את חיי. כשם שהחצב והנחליאלי מבשרים את בוא הסתיו, פרי ההדר מבשר את בוא החורף. אין כמו לקלף תפוז או מנדרינה, להריח את ריח השרף שמשפריץ באוויר ועל הידיים, לאכול את הפרי המטפטף מיץ על הסנטר ולהרגיש טוב. כאשר אני הולכת עם הנכד לקטוף מנדרינות ישר מהעץ אני מרגישה בבית. אני מרגישה שהעולם ממשיך להסתובב, שיש לי כאן רגע של שפיות ונורמליות עם עץ מוכר ואהוב. הרגשה שחשובה לי כך כך דוקא עכשיו.
נובמבר 2023