נושאים לכתיבה יש לי בשפע, אבל השבוע הרגשתי שאני כבר לא יכולה שלא לכתוב על מה שקורה כאן אצלנו. המדינה בוערת תרתי משמע, מזג האוויר רותח וכך גם השטח. הפגנות כל השבוע וגם במוצ"ש, ימי שיתוק לאומיים, איומים הדדיים ומכת"זיות.
אני מגדירה את עצמי כאישה עם מודעות פוליטית, כנראה ירשתי את זה מאבי. יש לי דעות ברורות ומוצקות כבר מגיל מאוד צעיר. בגיל 15 הצטרפתי לתנועת הנוער של התנועה הרפורמית למרות ואולי בגלל שגדלתי בבית שהיה בו ערבוב של סבתא חרדית, אבא סוציאליסט עם רקע קומוניסטי ואימא שאמנם גדלה בבית דתי אבל לא קיבלה על עצמה שום הגדרה כזו או אחרת והייתה חילונית. הבית שלנו היה כמו בשיר "על שפת הנחל גרים ביחד, אוגר ועכברוש, צפרדע ירוקת הראש וצב". כל אחד הרגיש בנוח לבחור את דרכו וכך גם אני עשיתי. אהבתי את השייכות ואת עצם העובדה שאני יהודיה אבל לא הסכמתי לקבל על עצמי את הכפיה של המוסדות הרבניים.
בתנועה הרפורמית ובהמשך בקיבוץ יהל מצאתי חברים לדעותיי. שם גם פגשתי לראשונה את שולמית אלוני שהקימה את מפלגת ר"צ. הסכמתי עם דעותיה ופניתי יותר שמאלה מהבחירות של הורי שהיו מכורים למפלגת העבודה. הם היו פנאטים בדרכם, בעיקר אבא שלי שלא קרא אף עיתון מלבד מעריב והתווכח שעות עם הגיסים על מה שקורה במדינה ולמי צריך להצביע. במהלך השנים נעתי ונדתי על ציר השמאל מרכז ולא הסכמתי להיות נעולה על מפלגה מסוימת או על אדם זה או אחר. הקשבתי ובחרתי לפי ההחלטות האישיות שלי. בצעירותי אהבתי עד מאוד להתווכח ולנסות לשכנע, עם השנים אהבה זו דעכה והיום אני מבינה הרבה דברים שפעם לא הבנתי. קשה לשכנע אנשים לזוז מדעתם הפוליטית. מדובר במשהו שיונקים אותו מהבית, מהסביבה ומהאווירה הכללית. יש משהו פנימי ולא מובן בשייכות הפוליטית. גם אם אנשים חושבים שהם שינו כיוון ומצהירים על כך, בזמן האמת בקלפי היד שלהם כנראה רועדת והם חוזרים לבחירה מהמקורות. דבר אחד ברור לי שויכוחים לא יובילו אותנו לשום מקום אבל כפיה על כל צורותיה יובילו אותנו לאבדון.
במישור הדתי אני ממשיכה להחזיק בדעותיי וסבורה היום יותר מאשר אי פעם שיש להפריד בין הדת למדינה. אני פרגמטית ויודעת שהפרדה זו לא תקרה אבל היא הייתה יכולה לשנות הרבה דברים. הסחטנות הדתית והניסיון להכריח רוב חילוני להתנהג שלא על פי דרכו היא חלק ממרכיבי המחלוקת היום. נראה שפוליטיקה ודת משפיעות לרעה אחת על השניה. הצירוף הזה של תאוות השילטון והשליטה יוצרת זיווגים לא טובים. לא אהבתי את תוצאות הבחירות האחרונות אבל לא נכנסתי לחרדות קיומיות. כבר היו חילופי שילטון בישראל וככה זה בדמוקרטיה. התברר לי שלא הערכתי נכון את תאוות חברי הקואליציה. מה שקורה כאן בתקופה האחרונה מרגיש לי כמו ביזה. גם בוזזים וגם מבזים. בוזזים את קופת המדינה ללא רחם ומבזים אנשים שתרמו מגופם ומנשמתם להקמת המדינה ולשמירה עליה.
מנהיגות אמיתית לא הייתה נותנת למצב הזה להסלים בצורה כ"כ קשה. אני מאמינה, אולי בתמימות שרוב העם לא מרוצה ממה שקורה כאן עכשיו. דעות שונות תמיד יהיו אבל יש בסיס משותף רחב וטוב. חייבים למצוא את הדרך לפתור את חוסר ההסכמות. לתקן את מה שקורה כאן ייקח הרבה מאוד שנים וצריך לצאת לדרך.
שמעתי השבוע דיון בנושא כאבי ראש ומיגרנה. מסתבר שרוב האנשים סבורים שמיגרנה היא סתם כאב ראש. אולם, מיגרנה היא מחלה קשה המשביתה אנשים מחיי היומיום שלהם. היום יש כבר תרופות חדשות וטובות היכולות לטפל במיגרנה ולהחזיר לאנשים הסובלים מכך את האפשרות לתפקד. מה שיש לנו עכשיו במדינה זה לא סתם כאב ראש אלא מיגרנה חריפה. במקום להיכנס לחדר חשוך ולחכות שהיא תעבור צריך לטפל בה ויפה שעה אחת קודם.
יולי 2023