יש דברים שאני דוחה כי לא בא לי עליהם ועוד יותר בגלל שהם מפחידים אותי. כן רבותי הגעתי לגיל בו אני מודה שיש לי פחדים למינהם והם לא הכי הגיוניים שבעולם. אני שלמדתי והמקצעתי במקצוע שאני הכי אוהבת בעולם – אחות, אני מפחדת ממחטים, מזריקות ומעוד כמה דברים שהמכנה המשותף שלהם הוא כאב. לא אוהבת שמכאיבים לי. דקירות זה דבר כואב ולא תצליחו לשכנע אותי שלא. מתוקף העבודה הזרקתי ויש שיגידו שאפילו טוב אבל השתדלתי להימנע גם לעצמי וגם לאחרים. העדפתי שלא, למרות שבמהלך שנות עבודתי יצא לי לעבוד במקומות עם הכי הרבה דקירות, חבישות ומצבים לא אפשריים במורכבותם. לא רק זה גם עבדתי בשלב מסוים במרפאה שרוב היום או הזרקתי לשריר או דקרתי וריד, כל מה שאני הכי לא אוהבת ועוד לילדים. לא להאמין. למרות כל זה על עצמי אני עדין מפחדת. לא משנה מה, אם אפשר אני נמנעת ודוחה העיקר שלא יגעו בי כי אני פחדנית גדולה.
השבוע התעמתתי עם הפחד הזה וניצחו אותי, נכנעתי. לפני שמונה שנים התגלה לי על נחיר אחד BCC, סוג של סרטנון קטן ומגעיל שהוסר. מאז אני במעקב צמוד של רופאי עור ופלסטיקה שבולשים אחר נקודות חשודות בגופי. הם עוקבים ומחלקים הוראות ואני משתדלת להתנהג יפה. מקפידה על כובע בשמש, קרם עם מקדם הגנה, חולצות עם שרוול ארוך וקביעת תורים כשאני זוכרת. בהמלצת חברה טובה הגעתי לרופאת עור נהדרת שמלבד לחפש נקודות חשודות היא גם מחלקת עצות בעיניני איפור, קרמים טובים ואנטי אייגינג. כל פעם שאני מגיעה אליה היא מציעה לי לצרוב כל מיני עודפי עור או שומות לא מזיקות ואני מסרבת. מקפידה להגיד שאם אין סיבה אז שישארו איתי, חבל סתם להסיר. סרבנית הסרות מתוך פחד מוחלט. עד השבוע זה עבד לי. לאחר הבדיקה אנחנו מדברות ומחליפות דעות בעיניני דיומא ואני מצליחה לצאת משם כשעורי בידי.
לצערי, הפעם לא עזר לי כלום. היא הייתה חדורת מוטיבציה. הראתי לה איזה נקודה שגידלתי למתחת לעין והיא אמרה יאללה להסיר. וכך נקודה אחר נקודה היא צרבה לי את כל מה שגידלתי באהבה רבה. לאחר 7 צריבות כואבות למות היא הגדילה ועשתה ומצאה לי BCC קטן על המצח ומיד עברה לבדיקה מקיפה בכל שארית גופי. הקצב שלה הוא לא מהעולם הזה. מיד לאחר המציאה היא כבר סימנה, צילמה, שלחה לקולגה הפלסיקאי שיזמן אותי במהרה בימנו להסרה, המשיכה עם רשימת הוראות חזרה ובררה שאני זוכרת את כל ההוראות. רק אז התישבנו להמשך השיחה הרגילה ואני הצלחתי להחזיר את נשמתי למצב הסטנדרטי. יצאתי משם עם מזכרות הצריבה והרהרתי לעצמי על מר גורלי. אייך הסכמתי ולמה זה קורה לי. אולי בכלל שווה להסכים כל פעם לצריבה אחת ולא לבצע את כולן בבת אחת. נראה לי שעדיף להתגבר על הפחד הגדול ולהסכים לשניה אחת של כאב ולא לשבע!!!! הפנים שלי נראות עכשיו כמו לאחר תאונה ואני אנה אני באה. אני נושאת בגאווה את הבושה לחוסר ההסכמה ויודעת בסתר ליבי שגם זה יעבור. למרות כל המריעין בישין שאני מגדלת על העור או יותר נכון על הפנים יש לי בסופו של דבר עור שמתרפא טוב. תוך כמה ימים לא יראו סימן וזכר לקרב שהתנהל על הפנים שלי ואני אחזור לזוהר הרגיל שלי עם המייק אפ שמסתיר הכל.
בסוף החודש מחכה לי שלב ב' בעקבות המציאה הלא סימפטית. הקולגה צריך להסיר לי את הדרוש הסרה ואני מה לעשות כבר מתכוננת לאירוע. אני אגיע מוקפדת ואסופה ואעבור את התהליך ברוגע ושלווה, אבל בפנים בפנים בוקה ומבולקה. לא סימפטי כל הדבר הזה. מעדיפה הרדמה מלאה מזריקת הרדמה מקומית. כזו אני, פחדנית גדולה אבל בהחבא, בכל זאת צריך לשמור על פאסון.
פברואר 2024