השבוע התקשרה חברה והזמינה אותנו להגיע אליהם ביום שישי לקבלת שבת, להיפגש ולהתפנן מול הנוף של הר הכרמל. לא שאלתי יותר מידי שאלות, מזמינים אותי אני באה. מיד השבתי בחיוב והכרזתי במדיה המשפחתית על שישי חופשי. בגילי המופלג אני בהחלט מבינה שמידי פעם צריך חופש מארוחות שישי ולא פחות מהילדים. ככתוב: ושיננת לבניך ובנותיך שאין כמו געגועים, זה מחזק את הקשר. בתום הפעילות החיובית הזו התחלתי להעלות באוב את היסטוריית הקבלות שבת של חיי.
אי אפשר להאשים אותי בדתיות יתרה, להפך אפשר להגיד שיש לי מינימום קשר לטקסים דתיים כלשהם אבל איכשהו קבלת שבת היא סוג של קונצנזוס אפילו אצלי. לגבי מדובר בסוג של מנהג חילוני שמתקיים מאז ומתמיד בשישי בצהריים בגן ובבית הספר. הזיכרונות שלי מתחילים כבר בגן עופרה בטבעון. מאחר ועברו לא מעט שנים אני זוכרת רק חלקים מהאירוע. לא זוכרת אם היינו צריכים להגיע עם חולצה לבנה אבל בהחלט זוכרת שהיה איזהשהו טקס ושרנו "ההיום יום שישי, ההיום יום שישי, מחר שבת מחר שבת שבת מנוחה...." וגם את השיר הידוע "לכה דודי לקראת כלה לקראת כלה, פני שבת נקבלה נקבלה".
המעבר לבית הספר היה כרוך בכל מיני מנהגים חדשים, אחד מהם היה הבאת מפית בד לארוחת עשר. היינו צריכים להניח את המפית על השולחן ועליה את הכריך. ליום שישי הייתה לי מפית מיוחדת של שבת שלום במיוחד לכבוד הקבלת שבת. הטקס של קבלת השבת התקיים רק בכיתות הנמוכות, ונפסק כשגדלנו, אבל הוא חזר אלינו בריבית דה ריבית כשהילדים החלו לפקוד את שערי הגנים. הטקס השתכלל ועכשיו נוספו לו תכנים וכיבודים. חולצה לבנה כבר הפכה לחובה, היה סבב של אימא שבת או אבא שבת כולל בכי של "מתי יגיע תורי" וכמובן היה כיבוד שאנחנו ההורים עמלנו עליו מראש על פי רשימות מפורטות שהגיעו מהגן. היה גם דבר חיובי וטעים שאני ציפיתי לו כל יום שישי. אני אהבתי עד מאוד את החלה המעוכה שהם היו מביאים מהגן. אין כמו קצת בצק לגרום לי לאושר. הסתבר שהיו להם גננות משקיעניות שלשו איתם בצק שמרים, ואפו חלות קטנות בתנור בגן. העובדה שאני אוהבת את החלות האלו הייתה ידועה במשפחתנו, הם לא שכחו את ניסיונותי לקושש מהם ביס מה"חלה" המעוכה שהם הביאו מהגן. כאשר הבן הגדול המועדף התנדב כשהיה בתיכון כחלק ממחויבות אישית בגן ילדים בישוב הוא דאג להכין לי במיוחד את החלה המינימליסטית הזו. מה לעשות כל אחד והסטיות שלו. אספקת הבצק החצי אפוי הזה נפסקה כשהם גדלו ולי נותרו הגעגועים.
בשנים האחרונות שמתי לב שלא רק אני זוכרת בחיבה את הקבלות שבת וניהיה מין טרנד חדש של קבלות שבת ציבוריות. יש התארגנויות של אנשים שמקפידים להתכנס יחד בשישי אחר הצהריים לטקס חילוני כזה או אחר, לשיר בצותא ול"קבל" את יום המנוחה שכולם מחכים לו. מתכנסים בגינה השכונתית, בפארק, בחוף הים, מגיעים עם הילדים והכלבים שרים שירים ונהנים מהביחד. טרם הספיקותי להשתתף בטקס כזה כי בדרך כלל מדובר בשעות המנוחה של אחרי הבישולים בואכה ארוח המוני, אבל אני מתכננת ללכת כשתיהיה לי הזדמנות. זה ברשימת המשימות שלי והיום נקרתה לי ההזדמנות להינות מקבלת שבת עם חברים טובים.
אז היום יש לי יום שישי רגוע יחסית. יש מעט בישולים, בכל זאת גם אנחנו צריכים לאכול שלא נאבד חס וחלילה במשקל. אין לחץ לסדר את הבית והוא יכול להישאר מבולגן. שר החוץ יוצא לקניות וסידורים. ברדיו יש הודעות על קרבות ונפגעים. אני מנסה לשמור על שפיות ולהמשיך בחיים הרגילים שלי הכוללים כמו תמיד מחשבות על העבר המשולבים בהווה ובעתיד. מנסה להיאחז במוכר ובידוע במסורות ובהרגלים. טקס 'קבלת שבת' הוא חלק ממה שהיה וממה שיהיה וטוב שכך.
דצמבר 2023