הרומן שלי עם ספרים החל מזמן. מאז ומעולם אני זוכרת את עצמי עם ספר ביד. כזו אני אוהבת לקרוא. אני זוכרת לפני הרבה שנים כשעצרנו טרמפים באזור הכינרת, עלינו על מכונית מסחרית ושם מאחורה היה זרוק ספר. הרמתי אותו ועד סוף הנסיעה הייתי שקועה בו. כשהגענו למחוז חפצינו ירדתי מהטרמפ בתחושה מעורבת כי השארתי אחרי ספר שלא הספקתי לסיים.
אני קוראת מהר וזוכרת משפטים שלמים, אך יותר מכל אני זוכרת תמונות. כשגדלתי וניסיתי להבין אייך זה שאני קוראת כל כך מהר לעומת האחרים הבנתי שאני קוראת מלמעלה, סוג של מצלמת. אני רואה משפטים שלמים ואני פשוט נעה איתם. גומעת את הדפים ומדמיינת את מה שאני קוראת. אני זוכרת עד היום ספרים שקראתי בתור ילדה. אינני זוכרת כל מילה אבל אני זוכרת חלקים שלמים מהספר כאילו שזה היה ספר עם תמונות. הדמיון שלי קורא יחד איתי ואני רואה את הסיפור.
בתור ילדה קראתי את כל הספרים מהספרייה הציבורית, את כל הספרים שהיו בבית, את הספרים של השכנים עד שבסופו של דבר פיתחתי את טעמי הספרותי. למען האמת מעטים הספרים שאני לא קוראת. הסיפור צריך להיות ממש משעמם או מעצבן שיגרום לי להניח אותו, גם את הספרים שהפסקתי לקרוא אני זוכרת כי הם מעטים ביותר. השיטה שלי לבחור ספר היא פשוט להתחיל לקרוא אותו. אינני מאלו שקוראים את העטיפה האחורית, אני פשוט מתחילה מהפרק הראשון. אם זורם, מעולה אם לא, מניחה ועוברת הלאה. אחד החלומות שלי הוא לכתוב ספר, כזה שאנשים יקראו אותו ויבינו על מה אני כותבת. שיקראו ויהנו כי לקרוא ספר זה קודם כל הנאה. אני בודקת עם עצמי ותוהה האם יש בי את היכולת לכתוב ספר שלם עם עלילה ודמויות ואנקדוטות כאלו ואחרות. ההתחבטות היא ביני לבין עצמי ואני משקיעה זמן בניסיונות כאלו ואחרים. מדמיינת לי קטעים ומספרת אותם. מתעוררת בלילה עם משפט וכותבת אותו. אני כותבת ומבקרת, מוחקת וכותבת שוב, לעתים עוצרת וממתינה, כי אין מה למהר, הזמן יעשה את שלו.
הרומן שלי עם הספרים של מאיר שלו החל מהשנייה שהתחלתי לקרוא את 'רומן רוסי', נסחפתי למחוזות רחוקים וקרובים כאחד. הרגשתי את הסיפור, את הכובד של ז'אן ואלז'ן על הכתפיים, שמעתי את השיחות של הזקנים ואת הצעקות בלילה ממגדל המים. כך היה בכל שאר הספרים שלו שהתקשתי להניח מידי. בכל ספר, התרגשתי, בכיתי, צחקתי ונקשרתי לעולמים. בימים האחרונים מאז מותו של שלו לא מפסיקים להלל ולשבח את עומק כתיבתו, שנינותו הרבה והידע הרב שלו בתנ"ך ואני מרגישה תחושת החמצה. לכל אחד ואחת מאיתנו יש דמויות שמלוות אותם במהלך החיים. דמויות להערצה, דמויות ל"כזו אני לא אהיה", דמויות ללמידה וחיקוי ולי יש ספרים שמלווים אותי. לא כולם נחשבים לספרי מופת אבל בשבילי הם הדמויות שמלוות אותי. חלק מהספרים האלו הם הספרים של מאיר שלו. לא ניתחתי את אהבתי הזו פשוט אהבתי. מצאתי את עצמי בכל ספר ונצרתי אותם בזיכרוני לעד. עכשיו במותו אני לא יכולה שלא לדמיין מה היה אילו. מה היה אם הייתי נפגשית איתו. הייתי שמחה לדבר איתו ולשאול אותו הרבה שאלות. הייתי מכינה אותן ברשימה מסודרת כדי שלא אפספס אף אחת. הייתי שואלת למשל מתי הוא כותב, אייך הוא חשב על הדמויות, מה הסוד שלו לכתיבה מדהימה שכזו, האם יש דרך לדעת אם הסיפור הוא טוב או רע, מתי לגנוז מתי להמשיך והכי חשוב האם יסכים לקרוא את מה שכבר כתבתי. הייתי מסתפקת בפגישה אחת אבל היא כבר לא תתקיים. המוות הקדים את פגישתנו שלא הייתה מתוכננת ולא הייתה מתקיימת אלא בדמיוני ואני מתנחמת בספרים שלו שישארו איתי לעד.
אפריל 2023