השבוע נסעתי עם עוד שתי חברות ליום טיול בירושלים. ארצינו הקטנה הצטמצמה עוד יותר בזמן האחרון וירושלים היא יעד יחסית קרוב ובשוק מחנהיהודה תמיד תענוג לבקר. קביעת התאריך הייתה משימה לא פשוטה, הסתבר שתיאום יומן עם שתי פנסיונריות היא כמעט משימה בילתי אפשרית אבל הצלחנו. התאריך שהתקרב גרם לנו להתחיל ולחשוב אייך נגיע ליעד הנבחר. אחת גרה בדרום ליד באר שבע אחת בעיר הקודש תלאביב יפו והשלישית בשרון. הדרך לירושלים כידוע רצופה פקקים ומאחר ורצינו זמן איכות משותף חשבנו מיד על הרכבת. הנסיעה בתחבורה ציבורית מומלצת וכל הארץ חרושה בנתיבים מיוחדים אז החלטנו שננסה זאת. הדרומית שבחבורה שנסיעות לירושלים היו לחם חוקה בעבר החליטה על שילוב נסיעה במכונית ובאוטובוס ישירות לירושלים. אנחנו השתים הנותרות יצאנו לדרכינו ברכבת ישראל בצוותא והרגשנו ממש כמו שתי ילדות צעירות ומתלהבות.
בתור ילדה הרכבת מבחינתי הייתה הדרך לתל אביב. נסענו עם האוטובוס לחיפה ומשם ברכבת לעיר הגדולה והרחוקה. אני זוכרת את הריצה ברכבת והמעבר בין הקרונות. היה מין מעבר שיכולתי לראות את הפסים שלמטה והרעש היה חזק במיוחד. הייתי צריכה לגייס את כל האומץ שאף פעם לא היה לי בכמויות כדי לקפוץ מעל או לרוץ במהירות לקרון הבא. רצנו קדימה ואחורה בין הקרונות, עברנו בקרון ה"שמורים" שהיה למיוחסים עם הכסף וחזרנו לאימא שדאגה כיאה ל"פולניה" שלא הייתה להאכיל אותנו כדי שלא נאבד חס וחלילה במשקל. בפניות או לפני העצירות בדרך כשהרכבת האיטה פתחנו את החלונות והוצאנו את הראש כדי להסתכל לצדדים אבל ממש קצת כי היה שלט שאמר שאין להוציא את הראש והידיים מהחלון ואנחנו היינו די צייתנים. אני זוכרת את עצמי מסתכלת החוצה ורואה את הנוף חולף במהירות על פני, מנסה לספור את העצים, רואה מכונית רחוק על הכביש המקביל, בתים, ישובים וחולמת. היום במחשבה לאחור אין ספק שהייתי ילדה עם דימיון מפותח במיוחד. הייתי מחוברת לספרים ולחלומות בהקיץ. הייתי רואה דמות או מקום וחולמת לי על מי ומה, ממציאה סיפור וחיה לי בעולם משלי. פעם גם נסענו לירושלים ברכבת. הדרך היתה אחרת לגמרי מזו של היום שלא לדבר על הרכבת עצמה. כמעט והיינו צריכים לצאת החוצה ולדחוף אותה בעליות של ירושלים מרוב שהיא הייתה איטית. היום פשוט טסים, חצי שעה מתל אביב ואנחנו בבטן האדמה בירושלים.
הנסיעה ברכבת מתחילה בפלאפון. לאחר הסבר קצר מהגימלאי המקסים שבתחנת ראש העין פתחתי את האפליקציה והורדתי כרטיס כניסה לרכבת. ככה פשוט וברור. כאשר מגיעים ליעד מורידים כרטיס יציאה ומעבירים אותו בשער והינה יוצא חשבון של 12 ש"ח. לא להאמין כמה שווה להיות אזרחית ותיקה. הדרך לירושלים חלפה ביעף כי היינו עסוקות בדיבורים וסגירת פערים מהמפגש האחרון. בירושלים הלכנו קילומטרים רבים ומידי פעם גם שילבנו את הרכבת הקלה ואפילו אוטובוס. הרגשנו שהכל קטן עלינו, שואלות מנסות ומבינות שאנחנו יכולות לאתגרים הטכנולוגיים, במילים אחרות אולי זקנות בגיל אבל בהחלט צעירות ברוח.
בדרך חזרה למרכז הנסיעה חלפה במהירות. ניהלנו שיחה על ההבדל בין 'ניה' ל 'גא גא' (יש דבר כזה) ומיד הצטרפה לשיחה שלנו בחורה נחמדה ואני חשבתי כמה שזה ישראלי, כולל מסירת הד"ש למדריכת ה'ניה' שלי. עולם קטן. בתחנה בתל אביב רצתי (כן אני !) בין הרציפים כדי להספיק לרכבת הנוספת – היו לי 5 דקות להחליף רציף. רצתי, דחפתי, עליתי ירדתי והספקתי אחרת הייתי צריכה לחכות כמעט שעה לרכבת הבאה. הכרטיסן וגם החברה היו סקפטיים לגבי התיזמון והיכולת שלי לבצע את המשימה אבל אני הוכחתי לעצמי שכושר גופני הוא דבר חשוב וגם אופטמיות.
ירושלים כמו תמיד הייתה מהנה. הצבעוניות, השונות, האוכל ומזג האוויר עושים את שלהם. חופש עם חברות בתוספת ה"אתגר" של הנסיעה ברכבת, פשוט תענוג. אין כמו הנאות קטנות בתקופה המורכבת שלנו.
מאי 2024