לפני 32 שנים סיימתי את בית הספר לסיעוד או כפי שהיה נהוג אז להגיד, בית ספר לאחיות. אין ספק שמדובר בנתח זמן הגון. בשנים שחלפו לא שמרתי על קשר עם בנות המחזור שלי. היו לי מספר חברות בכיתה. עם כמה מהן היו לי יחסים די קרובים אבל כל אחת מאיתנו פנתה לכיוון אחר ולאט לאט הקשרים התאדו. קורה. ביום עבודה מטעם משרד הבריאות שהתקיים בשבוע שעבר נגשה אלי אחת המשתתפות ואמרה לי שהיא כמעט בטוחה שלמדנו יחד. תוך שנייה התברר שהיא צדקה ומיד פצחנו בספורט הלאומי והעלנו זיכרונות.
ניסינו שתינו להעלות שמות ולנסות לראות אם אנחנו יודעות מה כל אחת מהן עושה. יוק, כלום, נאדה. אני זכרתי בעיקר שמות פרטיים, היא זכרה עוד כמה ויחד לא הצלחנו לדלות יותר מפרט אחד או שניים. מאחר ושמות לא זכרנו התחלנו להיזכר באירועים. זה היה יותר קל אך לכל אחת היו את האירועים שהיא זכרה והם לא היו ממש חופפים. אפשר להגיד שמדובר ברשומון. כל אחת והסיפור שלה. לבית הספר לאחיות הגעתי בגיל 22, שר החוץ ואני כבר חלקנו דירה משותפת וחיים שלא היו ממש קשורים ללימודים. החברות שלי בלימודים היו בנות גילי שלא גרו במעונות. לאחר העלאת הזיכרונות המשותפת הבנתי שלבת כיתתי יש זיכרונות שונים לגמרי. היו להן חיים וחוויות במעונות ואני בכלל לא ידעתי. יש לי זיכרון ממשי מהכיתה, מחלק מהמרצים ומאירועים במחלקות. לא זוכרת בכלל חלק מהשמות שהיא אמרה ולא מכירה חלק מהחוויות שלה. חלקנו כיתה שלוש שנים ארוכות ולא פשוטות אבל התקיימנו כך מסתבר בשני קווים מקבילים. בשנה ראשונה או שנייה השתתפנו בלוויה של בת כיתה שלנו אי שם בצפון. אני זכרתי תאונת דרכים היא זכרה משהו אחר.
ככל שהגיל מתקדם הזיכרון מתעתע בנו. יש לנו מנגנוני הגנה ששומרים עלינו. זיכרונות לא טובים מטאטאים מתחת לשטיח השכחה. זיכרונות טובים מעצימים ומפארים. יש זיכרונות שנראים לי ממשיים אך אינני בטוחה שהם אכן התקיימו. אני נאחזת בהרבה זיכרונות ומשתדלת להיות אמיתית עם עצמי ואיתם. זיכרון טוב אינו רק ברכה ומקור לסיפורים, לפעמים מדובר בעול. אני זוכרת שיחות שלמות, אמירות וגם שטויות שעשיתי או חוויתי. לפעמים עדיף לא לזכור אך אני לא מצליחה לשכוח.
היו לנו סיפורים מצחיקים בזמן הלימודים כמו מרד הלחמניות הגדול. ריב עם בנות המחזור מעלינו שחמסו את לחמניות ארוחת הבוקר שלנו. לא להאמין שהיה דבר כזה בכלל. היה גם הויכוח שלנו עם צוות המורות לגבי שיעורי סידור המיטה. כן, פעם אחיות למדו לסדר מיטה. הייתה בכיתה מיטה מבית החולים, היו סדינים והיה שיעור בו למדנו לסדר מיטה. לעשות זוית בסדין ולהכניס אותו יחד עם השמיכה מתחת למזרון. במחלקות כבר היו סדינים עם גומי אבל אנחנו נבחנו על הזוית. המורות נאחזו בסידור המיטה כמו בקרנות המזבח. הן לא היו מוכנות לוותר על השיעור הזה כאילו שמדובר ביסודות המקצוע. אותן מורות גם העירו לי שיצאתי מבית הספר לכיוון בית החולים עם תפוח ביד. לדבריהן לא מכובד שאחות אוכלת תוך כדי הליכה או ריצה במקרה שלי, הייתי באיחור וגוועתי מרעב. היו להן למורות שלנו כוונות טובות. הן רצו להעביר לנו את מה שהן למדו והאמינו שיגרום לנו להיות אחיות טובות יותר. כמו בכל מקצוע יש פער בין המלמדים לבין הלומדים והיום אני מסתכלת על מה שהיה בהבנה מסוימת. אנחנו שעטנו קדימה במסדרונות המקצוע והן לפחות חלקן נשארו מאחור.
יש לי עוד הרבה סיפורים וזיכרונות מהתקופה ההיא אז אם את בוגרת בית הספר לאחיות ע"ש י. זיידה שליד בית חולים בני ציון שבחיפה מחזור 83-86, זה הזמן להשמיע קול. בואי ניפגש אולי נארגן פגישת מחזור ונעלה יחד זיכרונות. נבדוק יחד את הרשומון שלנו.
יולי 2022