ראש השנה הוא חג ארוך, עקב כך יש הרבה הזדמנויות למפגשים כאלו ואחרים. מפגשים מהנים עם בני המשפחה הקרובה והרחוקה, עם חברים ועם הרים של תקרובת מכל סוג ומין שקיים. לאחר שלושה ימים של פסטיבל נשארות הרבה שאריות. יש כל מיני סוגים של שאריות. יש את הרגילות שברור לכולנו שקשורות לאוכל. לא משנה כמה הרבה אני אבשל וכמה מעט יאכלו בסופו של דבר לא נשארות לי יותר מידי שאריות ואין לי בעיה עם זה. הילדים (אם הם זוכרים) מביאים את קופסותיהם מהבית וממלאים. כבר היו מקרים שלא היו קופסאות ואז ארזתי להם בשקיות ניילון עם זיפר, עד כדי כך המצב היה חמור. יש לי ואל תגלו לאף אחד, סוג של הנאה מזה שהם רוצים לקחת מהאוכל שאני בישלתי. כן, לא משנה כמה האימא אינטליגנטית, משכילה ומתקדמת עדין יש משהו בסיסי בצורך להאכיל את הצאצאים. מידי פעם בזמן שאני מקפססת שר החוץ מנסה לבקש בעדינות האופיינית לו שאשאיר לו ולכלב קצת אוכל, הוא עוד לא הבין שהוא האחרון בתור? אני עושה את עצמי לא שומעת ואורזת לילדים עוד קצת, שיהיה. הבת המועדפת מאכזבת אותי כל פעם מחדש כשהיא מסרבת בעקשנות לקחת שאריות. מידי פעם היא כן מבקשת ואז אני זורחת מבפנים, מבחוץ אני משדרת אדישות. אפשר לחשוב שאריות של אוכל, את מי זה מעניין, מה אין להם מטבח וידיים? כמובן שלנכד מבלי שהתבקשתי, אני אורזת קודם, שיהנה ויתרגל כמה שיותר לאוכל של סבתא, מה סתם בישלתי קציצות??!!!
יש עוד סוגים של שאריות. לאחר מפגשים חברתיים ומשפחתיים תמיד יש שאריות וצורך. אצלי בבית תמיד לאחר מפגש משפחתי אימא ואבא היו מדברים ימים על מה שהיא אמרה ומה שהוא עשה. היו להם דעות ברורות על כל אחד ואחת ולא הייתה הנאה גדולה יותר מכך שהם לא התאכזבו אף פעם. תמיד ההיא אמרה את אותם הדברים וההוא עשה או עיצבן כפי שציפו. הם היו מדברים ומנתחים את האירועים בנוסח המנגל משפדים אותם חזור ושפד. כמובן שחלק גדול מהדיונים היו פוליטיים וזה בכלל הוסיף שמן למדורה שבערה בלאו הכי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה בימינו. הקיטוב הוא כל כך קיצוני שיש סיכוי שהיו חריקות משפחתיות משמעותיות. אני לא מכירה משפחות או מעגלי חברים שאין הערה כזו או אחרת שמעצבנת וגוררת דיון משמעותי לאחר המפגש. חשוב שיהיה קצת תוכן לזוגיות, יש משהו בשאריות האלו שנותנת לנו סיבות ליצור אינטראקציה סב-אינטלקטואלית או במילים אחרות סתם לרכל. לעיתים מדובר בהנאה צרופה, עוד סוג של שארית אהובה.
שאריות מסוג אחר הן השאריות הגופניות. בערב חג אירחתי ולמחרת שוב אירחתי לארוחת צהריים. מיום שישי בבוקר (התחלתי בקטנה ביום חמישי), בישלתי, אפיתי, קצצתי, ניקיתי, דיברתי, חייכתי, ניקיתי, הרמתי, הורדתי, הפעלתי, ניקיתי והחזרתי למקום. שר החוץ עזר כמיטב יכולתו המוגבלת עקב הפרוצדורה ואני סוחבת מאז שאריות של עייפות בלתי נגמרת, כאבי גב, הרי כביסה וחוסר רצון בולט להתקרב למטבח. יש סוג של חוסר תיאום בין הנפש שרוצה לארח ונהנית מכל הפסטיבל לבין הגוף שמה לעשות קצת התבגר ולא מפסיק לקטר. ביום של החג השני הלכנו לים לנפוש קצת, אכלנו שאריות ובערב יצאנו עם חברים למסעדה כדי ליצור עוד שאריות.
יש לי בחיים עוד הרבה שאריות שלא קשורות ישירות לחג אבל יושבות עלי כמו עול בילתי נגמר. אי אפשר שלא להזכיר את אלו שבמותניים, או את ההבטחות לעצמי שלא הספקתי לקיים, המיילים שלא קראתי עדין ושלא לדבר על שאריות מתוכניות העבודה של השנה כאשר אנחנו כבר עמוק בתוך התיכנון של שנה הבאה. מרגיש כמו שארית אחת גדולה או כמו שאמר יפה המשורר "מה הזמן מסמן לי, זה הכל שאריות של החיים".
ספטמבר 2023